הרב עמאר - פרשת משפטים

וְכִי יִגַּח שׁוֹר אֶת אִישׁ אוֹ אֶת אִשָּׁה וָמֵת סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר וְלֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי: (כא, כח)

רש"י ז"ל פירש הפסוק על פי דרשת חכמינו ז"ל (ב"ק מא, א) ששאלו למה צריך לכתוב, "ולא יאכל את בשרו", והרי נבלה הוא (מאחר ונסקל), ולמדו מזה שאפילו קדם בעליו ושחטו לפני שסקלוהו, כיון שכבר נגמר דינו, לא יאכל בשרו, וממה שכתוב ובעל השור נקי, למדו שהוא אסור גם בהנאה.

וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עֵין עַבְדּוֹ אוֹ אֶת עֵין אֲמָתוֹ וְשִׁחֲתָהּ לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת עֵינוֹ, וְאִם שֵׁן עַבְדּוֹ אוֹ שֵׁן אֲמָתוֹ יַפִּיל לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת שִׁנּוֹ: (כא, כו-כז)

פירש"י ז"ל דמיירי בעבד כנעני, אבל עבד עברי אינו יוצא בשן ועין, (אלא דינו בתשלומים כמו שן ועין של כל אדם). וכן מפורש בתרגום יונתן ב"ע, וארום ימחי גבר ית עינא דעבדיה כנענאי, או ית עינא דאמתיה כנעניתא. וכו'. וכן תירגם גם בשן, ע"ש.

עו"כ רש"י מהמכילתא דהוא הדין לכל כ"ד ראשי אברים, שהם אצבעות הידים והרגלים, ושני אזנים והחוטם וראש הגויה שהוא גיד האמה. וגם הראב"ע ז"ל כתב שכן יוצא בראשי אברים כפי הקבלה, והקדים וכתב, ציוה ה' שיצא העבד חפשי תחת עינו וכו', שלא יהא אדוניו אכזרי שיכנו מכה נמרצה וכו' ויצא חפשי, ויאבד (האדון) ממונו.

כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה פֶּצַע תַּחַת פָּצַע חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה: (כא, כה)

גם בזה תירגם יונתן ב"ע, דמי צער מחרוך חולף מחרוך, דמי פורעא חולף פורעא, דמי הלכשיש חולף הלכשיש. ע"כ. וגם אונקלוס שתירגם כלשון המקרא ממש, וכתב כואה חלף כואה וכו'. בודאי שאינו חולק רק מתרגם כדרך שכתוב במקרא, וכדרכו.

עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן יָד תַּחַת יָד רֶגֶל תַּחַת רָגֶל: (כא, כד)

בתרגום יונתן בן עוזיאל תירגם, דמי עינא חלף עינא, דמי שינא חלף שינא וכו'. וכן הוא בגמרא ובפוסקים, וגם אונקלוס שתירגם עינא חלף עינא שינא חלף שינא, גם הוא מסכים לזה שאין בזה מחלוקת, אלא שדרכו לתרגם בדיוק כלשון הכתוב, וכמו שפירשו בכתוב שהכונה לתשלום ממון כמו כן נפרש בתרגום נמי.

וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה וְנָתַן בִּפְלִלִים, וְאִם אָסוֹן יִהְיֶה וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ: (כא, כב-כג)

מדברי רש"י ז"ל עולה, שמדובר באופן שהתכוין להכות את חבירו והכה את האשה, ולא יהיה אסון באשה, ענוש יענש, לשלם דמי ולדות, כשיתבענו הבעל בבית דין, ונתן בפלילים, עפ"י הדיינים. וכן עולה מדברי הראב"ע ורשב"ם ורמב"ן ז"ל, וכן הוא בתרגום יונתן ב"ע.

אַךְ אִם יוֹם אוֹ יוֹמַיִם יַעֲמֹד לֹא יֻקַּם כִּי כַסְפּוֹ הוּא: (כא, כא)

וכתב רבינו באוה"ח הק', "לא יוקם כי כספו", ואם הרגו שוגג יגלה על ידו. ובדין זה אין בו חילוק בינו לבין רוצח לאדם שאינו עבדו, כי אינו חייב גלות אלא אם הרגו ומת תחת ידו ממש כמו שכתבנו בפסוק מכה איש וגו', ולא הוצרך לכתוב אלא דין שהוא משונה מדין רוצח לשאינו עבדו. עכ"ל.

וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ אוֹ אֶת אֲמָתוֹ בַּשֵּׁבֶט וּמֵת תַּחַת יָדוֹ נָקֹם יִנָּקֵם, אַךְ אִם יוֹם אוֹ יוֹמַיִם יַעֲמֹד לֹא יֻקַּם כִּי כַסְפּוֹ הוּא: (כא, כ-כא)

כתב רש"י ז"ל משם חז"ל מכילתא), דבעבד כנעני מדבר הכתוב, והיה דינו בכלל כל הורג איש, ולמה יצא מכלל מכה איש ומת, להיות נדון בדין יום או יומים, שאם לא מת תחת ידו, ושהה מעת לעת פטור. עוד כתב "בשבט", דמיירי שיש בו כדי להמית, שגם גבי ישראל כתוב, או באבן יד אשר ימות בה הכהו, וק"ו בעבד דבעינן שבט שיש בו כדי להמית, ועל איבר שהוא כדי להמית. נקום ינקם, מיתתו בסייף (סנהדרין נב, ב).

אִם יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ וְנִקָּה הַמַּכֶּה רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא: (כא, יט)

הרב אוה"ח הקדוש כתב, רק שבתו יתן, ורפא ירפא. אפילו אחר שקם והתהלך בחוץ, אם הוא עדיין בטל ממלאכתו ואינו יכול לעשותה, או שעדיין הוא צריך לרופא לשיורי החולי מחמת המכה, הרי זה חייב לתת. ואומרו רק (ר"ל, רק שבתו יתן) יתבאר ע"פ מה שכתב הרמב"ם ז"ל (הל' חובל ומזיק פ"ב הלכה יד – טז), משערין את הריפוי וכו', וכן השבת אומדין וכו', ולז"א רק וגו', פירוש למעט בא, שיש זמן שלא יתן שבתו ורפואתו, והוא אם קדם וקצב וכו', אבל בלא קצבה יתן עד שיתרפא לחלוטין. עכ"ל.

אִם יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ וְנִקָּה הַמַּכֶּה רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא: (כא, יט)

וְכִי יְרִיבֻן אֲנָשִׁים וְהִכָּה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף וְלֹא יָמוּת וְנָפַל לְמִשְׁכָּב: (כא, יח)

בספר בעניני הסדרה, בפסוק זה. כתב דלכאורה שלש תיבות אלו "וכי יריבון אנשים", נראות כמיותרות, דדי לומר, וכי יכה איש את רעהו וגו'. ונוכל לומר כי יש שני מיני הכאות, אחת שמכה את רעהו בידו ממש בעת ריבו עמו, והשני שמכהו בלשונו, שמדבר עליו לשון הרע מחמת המריבה שביניהם, כמו שנאמר (דברים כז, כד), מכה רעהו בסתר ועיין רש"י שם, וזה גרע מהכאה בידים, כי להכאה בידים יש רפואה, ואילו למלשינות אין רפואה, ולכך רמזה התורה, וכי יריבון אנשים, אם יקרה שיהיה ריב בין אנשים, יותר טוב והכה איש את רעהו באבן או באגרוף, כי בזה שבתו יתן ורפא ירפא, משא"כ בלשון הרע, שאין תרופה למכה זו, כי מה שדבר אין להשיב. עכ"ל