הרב עמאר - פרשת בא

וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל הַיָּם. (יד, א-ב)

וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה, לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה לִפְנֵי הָעָם. (יג, כא-כב)

וַיִּקַּח משֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם. (יג, יט)

חז"ל (סוטה יג, א) דרשו על זה, חכם לב יקח מצות (משלי י, ח), שכל ישראל התעסקו בביזה, ומשה לקח עמו עצמות יוסף. כי השבע השביע את בני ישראל, וכתב הספורנו, והנה חיוב הדור, מוטל על נשיאו. עכ"ל.

וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרָיִם. (יג, טז)

תירגם בתרגום המיוחס ליונתן בן עוזיאל ע"ה, ויהא לאת חקיק ומפרש על יד שמאלך, ולתפילין בין ריסי עינך וכו'. וכך דרשו (מנחות לז, א), ידכה יד כהה, שהוא יד שמאל שהוא חלש.

וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרָיִם. (יג, טז)

וכתב הרמב"ן ז"ל. "ולטוטפת", אין למילה הזאת משפחה ידועה, אבל בעלי הלשון יחשבו ליחס אותה אל לשון, והטף אל דרום (יחזקאל כא, ב), ועלימו תטוף מלתי (איוב כט, כב), ענין מושאל מן והטיפו ההרים עסיס (עמוס ט, יג), יאמר שתעשה מיציאת מצרים על ידך אות, ובין עיניך דבור יזל כטל על שומעיו, אבל רבותינו יקראו דבר המונח בראש טוטפת, כמו שאמרו (שבת נז, ב), לא בטוטפות ולא בסנבוטין, ואמר רבי אבהו איזוהי טוטפת המקפת מאזן לאזן. והם בעלי הלשון שמדברים בו ויודעים אותו, ומהם ראוי לקבלו. ואמר טוטפות ולא טוטפת, בעבור שהם בתים רבים, כאשר קבלנו צורתם מן האבות הקדושים, שראו הנביאים והקדמונים עושים כן עד משה רבינו וכו' עכ"ל. ועיין להראב"ע ז"ל שכתב טוטפות כמו זכרון. וע"ש.

וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג ה' כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַה' כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה. (יג, טו)

וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה. (יג-י)

וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ וְעָבַדְתָּ אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה. (יג, ה)

לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה' לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַה' שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם. (יב, מב)

פירש רש"י ז"ל, "ליל שמורים", שהיה הקב"ה שומר ומצפה לו, לקיים הבטחתו להוציאם מארץ מצרים. "הוא הלילה הזה לה' ", הוא הלילה שאמר לאברהם, בלילה הזה אני גואל את בניך.

וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. (יב, מא)

ועיין באוה"ח הק' מה שפירש בעניני הצער שהיה בכל זה. וכפשוטו בא לומר דבבא הקץ לא נתעכבו ישראל במצרים אפילו זמן קצר, אלא מיד בעצם היום הזה ממש, ובלא שום עיכוב כלל, יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים, ולא נותר אחד מהם שמה, ולמרות שרבים היו, ובודאי היו פזורים במקומות שונים, והיציאה היתה בבהילות ובחיפזון גדול, מ"מ הקב"ה הוציאם כולם, בעצם היום הזה.