הרב עמאר - שמות

וַיָּשָׁב משֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר אֲדֹנָי לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי, וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ, וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרֲשֵׁם מֵאַרְצוֹ. (ה, כב-כג. ו, א)

וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה' וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ, וַיֹּאמְרוּ אֱלֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַה' אֱלֹהֵינוּ פֶּן יִפְגָּעֵנוּ בַּדֶּבֶר אוֹ בֶחָרֶב, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לָמָּה משֶׁה וְאַהֲרֹן תַּפְרִיעוּ אֶת הָעָם מִמַּעֲשָׂיו לְכוּ לְסִבְלֹתֵיכֶם, וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה הֵן רַבִּים עַתָּה עַם הָאָרֶץ וְהִשְׁבַּתֶּם אֹתָם מִסִּבְלֹתָם, וַיְצַו פַּרְעֹה בַּיּוֹם הַהוּא אֶת הַנֹּגְשִׂים בָּעָם וְאֶת שֹׁטְרָיו לֵאמֹר, לֹא תֹאסִפוּן לָתֵת תֶּבֶן לָעָם לִלְבֹּן הַלְּבֵנִים כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם הֵם יֵלְכוּ וְקשְׁשׁוּ לָהֶם תֶּבֶן, וְאֶת מַתְכֹּנֶת הַלְּבֵנִים אֲשֶׁר הֵם עֹשִׂים תְּמוֹל שִׁלְשֹׁם תָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם לֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ כִּי נִרְפִּים הֵם עַל כֵּן הֵם צֹעֲקִים לֵאמֹר נֵלְכָה נִזְבְּחָה לֵאלֹהֵינוּ, תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ בָהּ וְאַל יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי שָׁקֶר. (ה, ב-ט)

וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל משֶׁה וַיַּעַשׂ הָאֹתֹת לְעֵינֵי הָעָם, וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ. (ד, ל-לא)

וַלכאורה היה צריך לכתוב, וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל, ויאמן העם. וממה שהקדים אמונת העם למה ששמעו על פקידת ה', נראה שהאמונה היתה מכוח האותות אשר עשה לעיני העם, אך עדיין קשה, שהכתוב התחיל, וידבר אהרן את כל הדברים אשר דבר ה' אל משה, ובודאי שאמר להם שה' פקד אותם ושועתם עלתה לפניו וראה בעונים ובמרירותם, ובא עת פקידתם. וא"כ מהו זה שחוזר ואומר אחר ראיית האותות, ואחר שהעם האמין ויקדו וישתחוו, שב ואומר, "וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל וכי ראה את ענים". והרי כבר השמיעם כל זה מראש ומעיקרא.

וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה' וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ, וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי. (ד, כד-כה)

וַיִּקַּח משֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר וַיָּשָׁב אַרְצָה מִצְרָיִם וַיִּקַּח משֶׁה אֶת מַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ. (ד, כ)

וכבר כתבתי לעיל (מאמר יב), משם תרגום יונתן בן עוזיאל שכתב, שיתרו השליך את משה לכלא, ואחר שיצא משה מבית האסורים, ראה בגינתו של יתרו את המטה שנברא בין השמשות, וחקוק עליו שם המפורש, והיה נעוץ בגינתו של רעואל, ולא היה אדם יכול לקחתו, וכשהושיט משה ידו מיד לקחו משם. ע"ש.

וַיִּקַּח משֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר וַיָּשָׁב אַרְצָה מִצְרָיִם וַיִּקַּח משֶׁה אֶת מַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ. (ד, כ).

וכתב רש"י ז"ל "על החמור", חמור המיוחד, הוא החמור שחבש אברהם לעקידת יצחק, והוא שעתיד מלך המשיח להגלות עליו, שנאמר (זכריה ט, ט), עני רוכב על חמור.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה בְּמִדְיָן לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ. (ד, יט).

וכתב רש"י ז"ל "כי מתו כל האנשים", מי הם דתן ואבירם, חיים היו אלא שירדו מנכסיהם, והעני חשוב כמת. והוא מהגמ' בנדרים (ז, ב ושם סד, ב וע"ז ה, א). ושם אמרו, ארבעה חשובים כמתים, אלו הן, עני, סומא, ומצורע, ומי שאין לו בנים.

וַיֵּלֶךְ משֶׁה וַיָּשָׁב אֶל יֶתֶר חֹתְנוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלֲכָה נָּא וְאָשׁוּבָה אֶל אַחַי אֲשֶׁר בְּמִצְרַיִם וְאֶרְאֶה הַעוֹדָם חַיִּים וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ לְמשֶׁה לֵךְ לְשָׁלוֹם. (ד, יח)

וכתב רש"י ז"ל שבעה שמות היו לו רעואל, יתר, יתרו, קני וכו, ע"כ. ובריש פרשת יתרו (שמות יח, א), כתב רש"י "יתרו", שבע שמות נקראו לו. רעואל, יתר, יתרו, חובב, חבר, קיני, פוטיאל. יתר, על שם שיתר פרשה אחת בתורה ואתה תחזה (שמות יח, כא). יתרו, לכשנתגייר וקיים המצות הוסיפו לו אות אחת על שמו. חובב, שחיבב את התורה. וחובב הוא יתרו, שנאמר (שופטים ד, יא), מבני חובב חותן משה. וי"א רעואל אביו של יתרו היה, ומה הוא אומר (שמות ב, יח) ותבאנה אל רעואל אביהן? שהתינוקות קורין לאבי אביהן אבא. בספרי (בהעלותך י, כט). עכ"ל.

וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנָי שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח, וַיִּחַר אַף ה' בְּמשֶׁה וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ, וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו וְשַׂמְתָּ אֶת הַדְּבָרִים בְּפִיו וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְעִם פִּיהוּ וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן, וְדִבֶּר הוּא לְךָ אֶל הָעָם וְהָיָה הוּא יִהְיֶה לְּךָ לְפֶה וְאַתָּה תִּהְיֶה לּוֹ לֵאלֹהִים. (ד, יג, טז)

הנה בודאי שכן היה מראש ומעיקרא שהכל גלוי וצפוי לפניו יתברך, קורא דורות מראש, וכבר גזר בחכמתו, שאהרן יהיה המביא הדברים לפני העם, ויהיה לפה למשה רבינו ע"ה.

וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל ה' בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי, וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי ה', וְעַתָּה לֵךְ וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר. (ד, י-יב)

דברים אלו אומרים דרשני, למה צריך לכל זה, ומה ה' מודיעו שהוא ישתבח שמו, השם פה לאדם, והוא ישום אילם או חרש, ומי לא ידע את זאת, והיה די לומר לו, לך ואני אהיה עם פיך וגו'.