הרב עמאר - פרשת משפטים

לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת: (כג, ב)

חז"ל בתחילת מסכת סנהדרין דרשו בפסוק זה כמה דינים, ופירשו שהפסוק הזה מדבר בדיני נפשות, שאין להכריע הדין לחובה ברוב של אחד, והוא שאמר בראש הפסוק, לא תהיה אחרי רבים לרעות, שברע לא לפסוק אחר הרוב, וזה נאמר כשהרוב הוא רק באחד, אבל ברוב של שנים הולכים אחריהם וכמו שנאמר בסוף הפסוק, אחרי רבים להטות. ולא תענה על רב, דרשו על רב (בפתח) שלא לענות ולחלוק על מופלא שבסנהדרין, ועל כן מתחילין מן הקטנים שיביעו דעתם תחילה (ראה סנהדרין לב, א). ורש"י ז"ל הביא כל זה וכתב שאין לשון המקרא מיושב בהן על אפניו.

לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס: (כג, א)

בתרגום יונתן בן עוזיאל, עמי בני ישראל, לא תקבלון מילי שיקרא, מגברא דייכול קורצין בחבריה קדמך.

וגם באונקלוס תירגם, לא תקבל שמע דשקר. ורש"י ז"ל הביאו, והוסיף שיש בזה אזהרה למקבל לשון הרע, (פסחים קיח, א). ואזהרה לדיין שלא ישמע דברי בעל דין, עד שיבא בעל דין חבירו, (סנהדרין ז, ב).

וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ: (כב, ל)

כתב רש"י, בנבלה כתוב (דברים יד, כא), או מכור לנכרי, וק"ו לטרפה שמותרת בהנאה ומותר למוכרה לנכרי. אלא שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, והואיל ונאמר בו (שמות יא, ז), ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו, אמר הקב"ה תנו לו שכרו. וע"כ אמר כאן ובשר בשדה טרפה וגו', לכלב תשליכון אותו (ומקור הדברים במכילתא).

וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ: (כב, ל)

כתב הרמב"ן ז"ל שעד הנה הזכיר המשפטים, והזהיר בדברים המכוערים. ועתה כשבא להתחיל באיסור המאכל פתח ואמר, "ואנשי קדש תהיון לי". שראוי שיאכל האדם כל מה שיחיה בו, ואין האיסורים במאכלים רק טהרת הנפש. שתאכל דברים נקיים שלא יולידו עובי וגסות בנפש. לזה אמר ואנשי קדש וכו', בעבור שתהיו ראויים לדבקה בי שאני קדוש, וכו'. והנה השרצים משקצים את הנפש והטרפה אין בה שיקוץ, אבל יש בשמירה ממנה קדושה. עכ"ל. ואולם בחומרת האיסור של השקצים ושל הטרפות שוים הם.

כֵּן תַּעֲשֶׂה לְשֹׁרְךָ לְצֹאנֶךָ שִׁבְעַת יָמִים יִהְיֶה עִם אִמּוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי תִּתְּנוֹ לִי: (כב, כט)

מְלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ לֹא תְאַחֵר בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּתֶּן לִי, כֵּן תַּעֲשֶׂה לְשֹׁרְךָ לְצֹאנֶךָ שִׁבְעַת יָמִים יִהְיֶה עִם אִמּוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי תִּתְּנוֹ לִי: (כב, כח-כט)

פירש רש"י ז"ל "מלאתך, הם ביכורים, שהתבואה מתמלאת ומתבשלת, "ודמעך" היא התרומה. והראב"ע ז"ל פירש, "מלאתך", כנוי לתירוש, "ודמעך", כנוי ליצהר. והגאון רב סעדיה כתב ש"מלאתך" כוללת המלאה מן הזרע והמלאה מן היקב. "ודמעך", רומז ליצהר כי כאשר דורך הזית יורד טפות כמו הדמע. [וע"ש שהביא דברי הקראי בן זוטא שפירש את זה על נישואין ועל עיבור, ושלא יתעכב מלשאת אשה, וכתב עליו, וזה שגעון. ע"ש].

אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר: (כב, כז)

כתב רש"י ז"ל, הרי זו אזהרה לברכת השם, ואזהרה לקללת דיין. ובשפתי חכמים (אות ב') הביא מהגמרא (סנהדרין סו, א) מחלוקת תנאים דרבי ישמעאל סבר שאלהים הנאמר כאן הוא חול, והיא אזהרה שלא לקלל דיין. ור"ע סבר שהוא קדש ואזהרה לברכת השם. ורש"י ז"ל דרש שניהם, דאלו ואלו דברי אלהים חיים. ויש משמעות לזה בגמרא שם. ויונתן בן עוזיאל תירגם, עמי בני ישראל דייניכון לא תקילין וכו'. והוא כרבי ישמעאל, וכן תירגם אונקלוס. והראב"ע ז"ל כתב שהם הדיינים, והם הכהנים בני לוי אשר עמהם התורה.

וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי: (כב, כו)

פירש הרמב"ן ז"ל, מקבל תחנת כל אדם אעפ"י שאינו הגון. ושלא תחשוב לא לחבול שלמת צדיק, אבל שאינו צדיק לא אשיב לו, כי לא תשמע צעקתו, לפיכך אמר כי חנון אני, ושומע צעקת כל מתחנן לי. עכ"ד. והוא יסוד גדול שכל אדם המתפלל בכל לבו ומתחנן לפני המקום, ה' שומע תפלתו, והוא שאמר דוד מלך ישראל ע"ה (תהלים קמה, יח), קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת, "לכל קוראיו" אפילו שאינן צדיקים, רק שיקראו לו מעומק לבם, שזו קריאה באמת, ביודעם שאין זולתו לגאול.

אִם חָבֹל תַּחְבֹּל וגו': (כב, כה)

כתב רבינו בעל אוה"ח הקדוש, שזה רומז לנשמה המתיחסת לְשַלְמַה. על דרך מ"ש (שבת קנב, ב) משל למלך שחלק בגדי מלכות, שהיא מאורו יתברך שנאמר בו, עוטה אור כשלמה, ואמר "שלמת רעך", הוא הקב"ה עליו נאמר, רֵעַךָ וְרֵע אביך (משלי כז, י) ואם אדם משכן נשמתו בחובו, יש לו זמן להשיבו עד בא השמש, ע"ד תשב אנוש עד דכא (תהלים צ, ג), עד דכדוכה של נפש (ראה ירו' חגיגה פ"ב ה"א), שיש לו זמן תשובה עד ביאת שמשו, וכפל "חבול תחבול", דע כי לכל איש ישראל יש לו נפש רוח ונשמה, וע"ש שפירש הפסוק כנגד שלשתן, ופירש והיה כי יצעק, כי לא יצטרך לצער להשיבו, אלא יצעק אל ה', ויעביר חטאיו, ע"ש בדב"ק.

אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ, כִּי הִוא כְסוּתֹה לְבַדָּהּ הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ בַּמֶּה יִשְׁכָּב וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי: (כב, כה-כו)

פירש"י ז"ל שלשון "חבלה" הוא, שממשכנים את הלוה כשהגיע עת הפירעון, ולא משכון שבשעת ההלואה. "שלמת רעך עד בא השמש תשיבנו לו". מדבר במי שלקח כסות יום למשכון, ומצוה להשיבו אליו במשך היום, עד בא השמש (שקיעת החמה), אז תטלנו עד הבקר ושוב תשיבנו לו, שישתמש בה במשך היום עד בא השמש. ובפסוק הבא (כ"ו) מדבר בכסות לילה ומצע, שאותם יקח ביום וישיבם לו בלילה, כי היא כסותה וגו' במה ישכב.