הרב עמאר - בדין מכה עבדו בסייף או סכין ומת אחר ימים רבים אם נהרג עליו

וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ אוֹ אֶת אֲמָתוֹ בַּשֵּׁבֶט וּמֵת תַּחַת יָדוֹ נָקֹם יִנָּקֵם, אַךְ אִם יוֹם אוֹ יוֹמַיִם יַעֲמֹד לֹא יֻקַּם כִּי כַסְפּוֹ הוּא: (כא, כ-כא)

כתב רש"י ז"ל משם חז"ל מכילתא), דבעבד כנעני מדבר הכתוב, והיה דינו בכלל כל הורג איש, ולמה יצא מכלל מכה איש ומת, להיות נדון בדין יום או יומים, שאם לא מת תחת ידו, ושהה מעת לעת פטור. עוד כתב "בשבט", דמיירי שיש בו כדי להמית, שגם גבי ישראל כתוב, או באבן יד אשר ימות בה הכהו, וק"ו בעבד דבעינן שבט שיש בו כדי להמית, ועל איבר שהוא כדי להמית. נקום ינקם, מיתתו בסייף (סנהדרין נב, ב).

אך אם יום או יומים וגו', ופירש"י בשם חז"ל שהוא "מעת לעת", אבל עבד של אחרים חייב עליו, אפילו ששהה מעת לעת קודם שמת. וכ"פ הרמב"ם ז"ל (בהלכות רוצח ושמירת הנפש פ"ב הלכה י' ואילך) שכתב אחד ההורג את ישראל, או ההורג עבד כנעני הרי זה נהרג עליו, ואם הרג בשגגה גולה. ובהלכה י"ב כתב, מה בין עבדו לעבד אחרים, שעבדו וכו' אם הכהו הכייה שיש בה כדי להמית, ונטה למות, ועמד עשרים וארבע שעות, ואח"כ מת אינו נהרג עליו, וכו'. אבל המכה עבד שאינו שלו, אפילו מת לאחר כמה ימים מחמת המכה, הואיל והכהו כדי להמית הרי זה נהרג עליו, כשאר בני חורין. עכ"ל. והן הם דברי חז"ל הנ"ל.

וע"ש (בהלכה י"ד) שחידש חידוש בדין זה, וז"ל, יראה לי שהמכה את עבדו בסכין וסייף או באבן ואגרוף וכיוצא בהם, ואמדוהו למיתה ומת, אינו בדין יום או יומים, אלא אפילו מת לאחר שנה נהרג עליו, לכך נאמר, בשבט, שלא נתנה לו תורה רשות להכותו אלא בשבט ומקל ורצועה וכיוצ"ב, לא הכיית רציחה. עכ"ל.

והאוה"ח הקדוש ע"ה הביא חידושו של הרמב"ם ז"ל, והקשה עליו, דאם הרגו בדבר שלא אמדוהו למות, למה יתחייב אפי' לא עמד יום, דגם באדם אחר שאינו עבדו, לא נהרג בכהאי גוונא, וכתב, וז"ל ואולי שעל שאר אומדנות הוא אומר שהגם שאמדוהו שימות במקום המכה ושאר אומדנות. ול"נ שאומרו "בשבט", לומר שאם מעשיו מוכיחים כי ליסרו בשבט מוסר, הוא שנתן ה' זכות יום או יומים. אבל אם מעשיו מוכיחים שמתכוין להורגו, כגון שתוחב לו סכין בבטנו ובסימניו, שזה מגיד שאינו מייסרו, אלא ממיתו, ומת אפילו אחר שנה חייב עליו. עכל"ה.

ועדיין צריך להבין מה קשה לרבינו בעל אוה"ח ע"ד הרמב"ם ז"ל, דפשוט וברור שהרמב"ם ז"ל מדבר באמדוהו שהכהו בדבר שיכול להמית, דבלא זה אין דין חיוב מיתה כלל, וזה מפורש בדבריו בהלכה י"ב הנ"ל. אלא שהתורה אמרה בעבד שהוא שלו, שאם לא מת מיד, אלא שהה כ"ד שעות, לא נהרג. בזה חידש הרמב"ם ז"ל, דרק בהכהו בשבט הוא דיש לו דין יום או יומים, ואפילו שאמדו את השבט וראו שיש בו כדי להמית, מ"מ כיון שלא מת עד אחר כ"ד שעות לא יומת כי עבדו הוא. אבל הכהו בסייף או בסכין, בזה אפילו שהה כ"ד שעות נהרג עליו, אבל פשיטא דמיירי בהיה בו כדי להמיתו דוקא. וצ"ע בדברי האוה"ח הק' במה שכתב, ול"נ שאומרו בשבט, לומר שאם מעשיו מוכיחים כי ליסרו בשבט וכו'. האם בא לפרש את זה בדברי הרמב"ם ז"ל גופיה, וממרוצת לשונו, נראה שבא לפרש פירוש אחר דלא כהרמב"ם ז"ל שהרי כתב, ולי נראה שאומרו בשבט וכו'. משמע שבא לבאר פירוש משלו ולא כהרמב"ם ז"ל. ואעפ"י שאיני ראוי ואיני כדאי, מ"מ לעניותי נראים דברי הרמב"ם ז"ל ברורים בהבנתם וישרים בפשט המקרא.

וחתני הרה"ג הר"י שרביט שליט"א כתב לפרש דברי האוה"ח באופן אחר וז"ל, נ"ל להציע כך, הנה ענין האומדנא אם יש בו כדי להמית מורכב מכמה דברים, הכלי שהכהו בו, והאבר שהכה עליו, וכוח המכה וכו', וברמב"ם משמע שמחלק בין שבט לבין סכין ואגרוף, והאוה"ח הק' תמה האם כונתו שהשבט שונה בכך שאין בו כדי להמית, א"כ גם אם מת תוך יום אחד אינו נהרג עליו, וכתב ליישב שאולי על שאר אומדנות הוא אומר, כלומר דהגם ששבט אינו כ"כ כלי שיש בו להמית, מ"מ היו שם שאר אומדנות דהיינו מקום המכה וכיו"ב ענינים שפועלים שיש בו להמית, והאוה"ח הק' עצמו מפרש אחרת, שהחילוק אינו בין שבט ורצועה לבין אבן וסייף וסכין, אלא החילוק בין כונה לייסרו ובין כונה להמיתו, וממילא שגם בסכין וסייף שייך ליסרו, ורק אם תחב הסכין בבטנו או בסימניו מוכח שבא להמיתו, ומהעיון בלשון הרמב"ם מובן יותר תמיהת אוה"ח. וצ"ת. עכ"ל.

ולענ"ד הפשט בדברי הרמב"ם ז"ל הוא ברור, דבהלכה י' כתב במפורש שאין הבדל בין הורג עבדו הכנעני ובין הורג ישראל, דבשניהם במזיד חייב מיתה, ובשוגג גולה. ובהלכה י"א מבאר ההבדל שבין עבד כנעני לגוי, שהעבד כבר קבל עליו מצות ונוסף על נחלת ה'. ובהלכה י"ב, מבאר דין יום או יומים, ואמר שבזה יש הבדל בין עבד כנעני שלו לעבד כנעני של אחר, דבשלו יש לו רשות להכותו, לפיכך אם הכהו הכייה שיש בה כדי להמית ונטה למות, ועמד כ"ד שעות ואח"כ מת, אינו נהרג עליו, אע"פ שמת מחמת המכה (שהכהו), שנאמר לא יוקם כי כספו הוא. (ובהלכה י"ג ביאר דמכה עבד שאינו שלו, אפילו מת לאחר כמה ימים מחמת המכה, הואיל והכהו כדי להמית, הרי זה נהרג עליו כשאר בני חורין). ובהלכה י"ד מבאר הרמב"ם דהדין דכ"ד שעות שנאמר גבי העבד שלו, לא נאמר אלא בשבט, שנתנה לו התורה רשות להכות עבדו (לחנכו למשמעת שיסור לעבודתו וכדו'). ולא נתנה לו רשות להכותו אלא בשבט ומקל ורצועה וכיו"ב (שכן דרך לחנך בהם האב לבנו וכן לתלמידו) ולא הכיית רציחה, וע"כ כתב שם, יראה לי שהמכה את עבדו בסכין או בסייף או באבן או באגרוף וכיוצ"ב, ואמדוהו למיתה ומת, אינו בדין יום או יומים, אלא אפילו מת לאחר שנה נהרג עליו. והחילוק גלוי וברור היטב בדבריו, ששבט ורצועה הם כלים להכות כדי ליסרו ולחנכו ולכך הם עשויים, אמנם גם באלה יכול להרוג בהם, אבל באלה התירה תורה ליסרו, וע"כ אם הכהו מכה שיש בה כדי להמית, כאן חידשה תורה דין יום או יומים שהוא כ"ד שעות כהנ"ל. אבל סכין וסייף שהתורה לא נתנה לו רשות להכות בהם שהם עשויים לרציחה, אם הכהו בהם כיון שפעל שלא כדין, דינו ככל רוצח, שאם יש במכתו כדי להמית, חייב מיתה אפילו מת רק אחר זמן רב.

ופשוט ומפורש דכל האמור הוא ביש בו כדי להמית ממש, ואפ"ה בשבט ורצועה חידשה תורה שאם לא מת עד אחר כ"ד שעות לא יוקם, כי ברשות הכהו. אבל אם המכה אין בה כדי להמית, ומת. בודאי שלא נהרג עליו דלא גרע מכל אדם.

ומ"ש האוה"ח מתחילה דאולי הרמב"ם ז"ל מחלק בין האומדנות, אם כפי שפירש חתני הנז', זה קשה לאומרו, דבעינן שכל האומדנות יראו שיש בו כדי להמית, דמה יועיל אם המקום שבו הכה ראוי להמית אבל הכהו בדף נייר דק, האם זה אומד למיתה, ואפילו יכהו במקום הראוי למיתה ובכלי שיש בו להמית, אבל הכהו בנחת שמצד זה אין בו כדי להמית, הלזה יקרא שאמדוהו למיתה, אתמהה!

ואולי כונת רבינו בעל אוה"ח, להקשות על החילוק שבין שבט ורצועה לבין סכין וסייף, דיש עוד אומדנות, וגם ברצועה יש פעמים שיש בהכייה חזקה על אבר רגיש כדי להמית, ופעמים מכה בסיף על אצבע ואין בו כדי להמית, וע"ז אומר שיש עוד אומדנות, לא רק אומדן הכלי, וע"כ נטתה דעתו מדעת הרמב"ם ז"ל, ומפרש שאומדים מעשיו אם התכוין ליסרו או מתכוין לרוצחו ובזה תלוי הדין דיום או יומים. והוא שאמר שהחילוק אינו בין שבט ורצועה לבין אבן וסייף וסכין, אלא החילוק בין כונה ליסרו ובין כונה להמיתו, וממילא שגם בסכין וסייף שייך ליסרו, ורק אם תחב הסכין וכו'. וברור שבא לחלק בכונה של האדון ולא בין הכלים, ודלא כהרמב"ם ז"ל.

ואולם רבינו הרמב"ם ע"ה, דייק בזה שהפסוק תלה במה שנאמר "בשבט", דבזה יש לו רשות מהתורה להכותו, ע"כ נתנה בזה דין יום או יומים, אבל בסייף וכיוצ"ב שאין לו רשות, אומדים רק אם יש בהכאתו כדי להמית (בכל האומדנות) כמו כל רוצח. והטעם לחילוק כבר ביארתי דכשמכה ברצועה מיקרי מכהו ברשות שהתורה התירה לו זה, אבל סייף וכיוצ"ב לא הותרה לו, וע"כ דיו כמו כל רוצח ממש.

מיהו להאוה"ח אפי' הכהו בסייף לא נשלל ממנו דין יום או יומים, אלא א"כ מוכח ממעשהו שהתכוין לרוצחו כגון שתחב לו הסכין בבטנו ובסימניו. והרמב"ם ז"ל פסק דכיון שאין לו רשות להכות בכלים אלו, אומדים רק אם יש בהכאתו כדי להמית, ותו לא מידי. ואם יש כדי להמית במכה ובמקום ובסכין ההיא חייב עליו מיתה, אפילו מת אחר שנה, ואם אין באלה כדי להמית כמו כל מכה נפש. וזה נלע"ד ברור בדברי הרמב"ם ז"ל.

והרשב"ם ז"ל כתב, בשבט, בדבר שאדם רגיל להכות את עבדו להוכיחו, אבל בחרב לפי הפשט, אפילו לאחר יום או יומים חייב מיתה, שאין זה דרך תוכחה אלא דרך רציחה. [ובעבד כנעני מדבר וכו' אבל עבד עברי וכו' ודינו כישראל לכל דבריו, אלא שמוסר לו רבו שפחה כנענית]. עכ"ל. והמעיין בדבריו יראה שהולך בשיטת הרמב"ם ז"ל הנ"ל.

והרמב"ן ז"ל כתב, ואמר "בשבט", בידיעה כי דרך מושל ואדון להיות בידו שבט, והזהיר כי אעפ"י שהוא שבט מוסר ואיננו מקל יד, ישמר ממנו ולא יכה בו אפילו העבד הכנעני מכת בלתי סרה, וזה טעם "תחת ידו", שהיה מכה אותו מכה רבה עד שמת, ולא הוצרך לבאר משפטו, אבל אמר שלא יפטר בעבור שהוא כספו, רק נקום ינקם כנקמת כל מכה איש ומת, שאמר בו מות יומת. וכו'. ע"ש.