הרב עמאר - בדין הנותן כויה בחברו אם משלם ה' דברים

כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה פֶּצַע תַּחַת פָּצַע חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה: (כא, כה)

גם בזה תירגם יונתן ב"ע, דמי צער מחרוך חולף מחרוך, דמי פורעא חולף פורעא, דמי הלכשיש חולף הלכשיש. ע"כ. וגם אונקלוס שתירגם כלשון המקרא ממש, וכתב כואה חלף כואה וכו'. בודאי שאינו חולק רק מתרגם כדרך שכתוב במקרא, וכדרכו.

ורש"י ז"ל פירש כויה, מִכְוַת אש, ועד עכשיו דיבר בחבלה שיש בה פחת דמים, ועכשיו בשאין בה פחת דמים אלא צער כגון כואו בשפוד על ציפורניו, אומדים כמה אדם כיוצא בזה רוצה ליטול להיות מצטער כך. עכ"ל.

עו"כ "פצע", היא מכה המוציאה דם שפצע את בשרו, הכל לפי מה שהוא, אם יש בו פחת דמים נותן נזק, ואם נפל למשכב נותן שבת וריפוי ובושת וצער. ומקרא זה יתר הוא, ובהחובל דרשוהו רבותינו לחייב על הצער אפילו במקום נזק, שאע"פ שנותן לו דמי ידו אין פוטרין אותו מן הצער, לומר הואיל וקנה ידו יש עליו לחתכה בכל מה שירצה, אלא אומרים יש לו לחתכה בסם שאינו מצטער כל כך וזה חתכה בברזל וציערו. עכ"ל.

והנה מ"ש רש"י ז"ל בכויה שמשלם לו צער, צ"ל שגם בושת חייב לו, וכן חייב לו דמי ריפוי וכן ראיתי להרשב"ם ז"ל שכתב, "כויה", אע"פ שאין בכלל אלו חסרון אבר, חייב דמי צער ובושת ורפוי. וכו'. וע"ש מה שפירש בפצע וחבורה, ועיין בפי' הראב"ע ז"ל.

והנה הרמב"ם ז"ל בהלכות חובל ומזיק (פ"ב ה"ג) כתב כווהו בשפוד או במסמר על צפרניו במקום שאינו עושה חבורה, ולא מעכב מלאכה, משלם הצער בלבד.

ובודאי שהרמב"ם ז"ל מיירי במקום שאין בושת ושאינו צריך רפואה, ויש בזה רק צער בלבד, וע"כ פסק שמשלם הצער בלבד. תדע שכן כתב שם (פ"ב הלכה א'), וז"ל, החובל בחבירו חבל שהוא ראוי לשלם החמשה דברים כולן משלם חמשה. (וכבר ביאר הענין בפ"א ה"א שם) הזיקו נזק שאין בו אלא ארבעה, משלם ארבעה. שלשה משלם שלשה. שנים משלם שנים. אחד משלם אחד. והמשיך לבאר (בהלכה ב' שם), וז"ל כיצד קטע ידו או רגלו או אצבע מהן או שסימא עינו משלם חמשה, נזק וצער וריפוי ושבת ובושת. הכהו על ידו וצבתה וסופה לחזור וכו' משלם ארבעה וכו'. הכהו על ראשו וצבה משלם שלשה צער ריפוי ובושת. הכהו במקום שאינו נראה כגון שהכהו על ברכיו או בגבו משלם שנים צער ורפוי. הכהו במטפחת שבידו או בשטר וכיוצא באלו (שהיא מכה קלה מאד, ואין בה צער וכו' אלא בושת בלבד. ה"ה). נותן אחת והיא הבושת בלבד.

ואחר כל הדברים האלה כתב בהלכה ג', הדין דכווהו בשפוד וכו' הנ"ל, שמשלם רק הצער בלבד, שביאר שם שאינו עושה חבורה ולא מעכב המלאכה. ובע"כ צריך להוסיף; שאינו צריך רפואה, שהוא פשוט וברור מכל האמור.

ומעתה יש מקום לפרש גם בדברי רש"י דמיירי בכה"ג שאין חבורה ולא ביטול מלאכה, וא"צ ריפוי, וע"כ כתב, רואים כמה אדם כיוצא בו רוצה ליטול להיות מצטער כך. שפירושו שמשלם לו רק הצער. והרשב"ם ז"ל שכתב "כויה", אע"פ שאין בה חסרון אבר, חייב דמי צער ובושת ורפוי. הכי קאמר דאם יש בכויה גם בושת ישלם גם בושת, ואם צריך ריפוי ישלם, ואמנם אם יש רק צער יודה גם הרשב"ם ז"ל בודאי שלא ישלם רק צער וכמו שפירש רש"י ז"ל. ופשוט. [ועיין בדברי הראב"ד ז"ל שם הלכה ב'. שכתב דאם הוא במקום שיש רואים חייב גם בבושתו, וכתב המגיד משנה שכן הוא גם דעת הרמב"ם ז"ל ע"ש].