הרב עמאר - הכאת רעהו בפה חמורה מהכאה בידים

וְכִי יְרִיבֻן אֲנָשִׁים וְהִכָּה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף וְלֹא יָמוּת וְנָפַל לְמִשְׁכָּב: (כא, יח)

בספר בעניני הסדרה, בפסוק זה. כתב דלכאורה שלש תיבות אלו "וכי יריבון אנשים", נראות כמיותרות, דדי לומר, וכי יכה איש את רעהו וגו'. ונוכל לומר כי יש שני מיני הכאות, אחת שמכה את רעהו בידו ממש בעת ריבו עמו, והשני שמכהו בלשונו, שמדבר עליו לשון הרע מחמת המריבה שביניהם, כמו שנאמר (דברים כז, כד), מכה רעהו בסתר ועיין רש"י שם, וזה גרע מהכאה בידים, כי להכאה בידים יש רפואה, ואילו למלשינות אין רפואה, ולכך רמזה התורה, וכי יריבון אנשים, אם יקרה שיהיה ריב בין אנשים, יותר טוב והכה איש את רעהו באבן או באגרוף, כי בזה שבתו יתן ורפא ירפא, משא"כ בלשון הרע, שאין תרופה למכה זו, כי מה שדבר אין להשיב. עכ"ל.

וחתני הרב המגיה הרה"ג רבי יגאל שרביט שליט"א כתב על זה, לא אוכל להתאפק מלשאול כמתלמד, האם מצינו בתורה שתרמוז לעבור איסור אחד ולא איסור אחר, ובגמ' (שבת ד, א וש"נ), מצינו שאין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך, ושם איתא אופנים כמדומני שעובר א' איסור קל דרבנן, למנוע אחר מאיסור תורה. ברם הכא עובר איסור תורה ובפרט שאיירי במכה שעלולה להביא לרצח. ואמנם ע"ז ג"ע וש"ד היו בבית ראשון, ושנאת חינם ולשה"ר בבית שני שמא שקולים הם לאיזה מין, מ"מ אתמהה איך נפרש רמז כזה בתורה, ושמא מצינו בזה ואינני יודע, וצ"ת.

במה שהעיר חתני נר"ו, נראה דאין כאן הוראה לעבור על עון הקל, אלא רמוז כאן להבין כמה חמור עון לשון הרע, עד שטוב להכותו באבן או באגרוף מלהכותו בשבט פיו, וא"צ לסוגיות שהזכיר חתני הרב הנז', שלא באה תורה להתיר הכאה ח"ו, וגם לא להעדיפה, אלא להבהיר ולהדגיש חומרת המכה חבירו בדבור שהוא חמור יותר ממכהו בידו או באבן וכיו"ב, ובעיני בני אדם נחשב המכה בדיבור לדבר קל ערך, ומזלזלים בזה מאד, עד שאם מוכיחים על זה, משיב המכה בשבט פיו, ואומר, מה עשיתי לו, הרי רק דברתי, ורק אמרתי כו"כ, ובאו רבותינו לפקוח עיני עיורים בחומרת איסור זה וישמע חכם ויוסיף לקח.