הרב עמאר - פרשת משפטים

שָׁלשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה: (כג, יד)

וּבְכֹל אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם תִּשָּׁמֵרוּ וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ: (כג, יג)

רש"י ז"ל כתב משם המכילתא, דכתב כאן "תשמרו" שהוא אזהרה במקום לאו, לעשות כל מצות עשה באזהרה. ובשפתי חכמים (אות ב') כתב, דעל כן עשה דוחה לא תעשה, כי עשה יש בו גם לא תעשה, והוה ליה תרתי.

שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר: (כג, יב)

ופירש"י ז"ל, שגם בשנה השביעית, נוהג שבת. ע"ש. ורבינו הספורנו כתב, תשבות אפילו מדברים שאינם מלאכה, אבל הם טורח כדרך חול, כאמרו (ישעיה נח, יג) וכבדתו מעשות דרכיך, ממצוא חפצך ודבר דבר. עכ"ל.

שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ, וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ: (כג, י-יא)

כתב האוה"ח הק' דסמך מצות שביעית למצות וגר לא תלחץ, לומר שעל ידי קיום מצות השמיטה, לא תטעמו עוד טעם גרות, (כלומר שלא יצטרכו לעזוב את הארץ ח"ו) על דרך אומרו (ויקרא כו, לד), אז תרצה הארץ את שבתותיה.

וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי: (כב, כו)

וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: (כג, ט)

וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים: (כג, ח)

ובתרגום יונתן כתב, שהשוחד מסמא עיני המקבלו, ומטלטל החכמים ממושבותם ופי' המפרש, שמטה החכמים היושבים אצלו מדרך ישובם לדרכי השוא. (ואפ"ל שגורם להם לגלות, רח"ל), [וחתני הרי"ש שליט"א העיר ע"ז וז"ל: בפירוש יונתן בקטע הראשון כתב מטריד דעת החכמים מישוב דעת. משמע שמפרש מותבניהון על יישוב הדעת. וכן נראה ממש"כ כאן לדרכו השוא. דהיינו לדרך שאינה יישוב הדעת והאמת. ולא חוזר על גלות לכאורה, עכ"ל. וצדק שלזה כיוון המפרש, וכן הבנתי גם אני בדבריו. והדברים מפורשים שם. אלא שכתבתי דאפשר לפרש אחרת, שכונת רבינו יוב"ע ע"ה שזה גורם להם לגלות], עו"כ בתרגום הנזכר, ומקלקל דברים המוצדקים שנחקקו בתורה, ומערבב דברי זכאים בפיהם בשעת הדין.

מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג כִּי לֹא אַצְדִּיק רָשָׁע: (כג, ז)

רש"י ז"ל, הביא הגמרא דסנהדרין (לג, ב) מנין ליוצא מבית דין חייב, ואמר אחד יש לי ללמד עליו זכות שמחזירין אותו, תלמוד לומר ונקי אל תהרג. אע"פ שאינו צדיק שלא נצטדק בב"ד. עו"כ שאם יצא זכאי מבי"ד, ואמר אחד שיש לו ללמד עליו חובה, שאין מחזירין אותו לב"ד, ת"ל וצדיק אל תהרוג, וזה נצטדק בב"ד ע"ש. עו"כ שם, כי לא אצדיק רשע, אע"ג דאין מחזירין אותו לב"ד אחר שיצא זכאי, מ"מ אם הוא רשע יש הרבה שלוחים למקום להמיתו במיתה שנתחייב בה.

לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט אֶבְיֹנְךָ בְּרִיבוֹ, מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג כִּי לֹא אַצְדִּיק רָשָׁע, וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים: (כג, ו-ח).

כתב הראב"ע ז"ל, לא תטה, עם הדיינים ידבר וכו'. עו"כ שבפסוק שאחריו, מדבר שקר תרחק, עם הדיין ידבר, שלא ידין דין שקר, וכמוהו, צדק צדק תרדף (דברים טז, כ). ונקי וצדיק אל תהרג, באותו הדבר אם ידעת שהוא רשע בדבר אחר וכו'.

כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ: (כג, ה)

ובתרגום יונתן כתב גם כאן, ששונאך הוא על עבירה שאתה יודע לבדך שהוא חטא בה. ועיין לעיל שכתבתי את לשון הרמב"ם ז"ל בענין זה. וכבר כתבתי לעיל דאפשר לומר שמדובר באיש שהוא שונא אותך (ודקדקתי כן מהראב"ע ז"ל) דאעפ"י שהוא שונא לך, עזוב תעזוב עמו.

כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ: (כג, ד)

ותרגם יונתן בן עוזיאל, אין תארע תורא דסנאך, דאנת סני ליה על חובתא, דאנת ידע ביה בלחודך, או חמרא דטעי מן ארחא, אתבא תתביניה ליה.