הרב עמאר - פרשת משפטים

אִם בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְהֻכָּה וָמֵת אֵין לוֹ דָּמִים, אִם זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו דָּמִים לוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם אִם אֵין לוֹ וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ: (כב, א-ב)

כתב רש"י ז"ל "אם במחתרת", כשהיה חותר את הבית. אין לו דמים, אין זו רציחה, הרי הוא כמת מעיקרו, כאן לימדתך תורה, אם בא להורגך השכם להורגו, וזה להורגך בא וכו' ע"ש. (והוא עפ"י הגמרא סנהדרין עב, א). "אם זרחה השמש עליו", שאם ברור הדבר כשמש שלא בא להרוג, כגון אב החותר לגנוב ממון בנו, שבודאי שלא בא על עסקי דמים. "דמים לו", כחי הוא חשוב, ורציחה היא אם יהרגנו בעל הבית. (ועל כן אם יהרגנו הבן, לאביו הבא במחתרת רציחה היא). "שלם ישלם", הגנב ממון שגנב, ואינו חייב מיתה. (פירוש שכיון שברור כשמש שלא בא להרוג ואין עליו חיוב מיתה, ע"כ אינו נפטר מתשלום ממון שגנב). עו"כ שאונקלוס פירש באופן אחר, שאם מצאוהו עדים קודם שבא בעה"ב, וכשבא בעל הבית כנגדו התרו בו שלא יהרגהו, חייב עליו מיתה אם הרגו, וזהו שאמר "דמים לו". שמאחר שיש רואים לו, אין הגנב הזה בא על עסקי נפשות ולא יהרוג את בעל הממון. עכ"ל.

כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה: (כא, לז)

רש"י ז"ל כתב, אמר רבן יוחנן בן זכאי, חס המקום על כבודן של בריות, שור שהולך ברגליו ולא נתבזה בו הגנב לנושאו על כתפו, משלם חמשה, שה שנושאו על כתפו משלם ארבעה הואיל ונתבזה בו. אמר רבי מאיר בא וראה כמה גדולה כחה של מלאכה, שור שבטלו ממלאכתו משלם חמשה, שה שלא ביטלו ממלאכתו ארבעה (והמקור בב"ק עט, ב ובמכילתא). ועיין בדברי רבינו אברהם ן' עזרא ע"ה, וברשב"ם ז"ל, מה שכתבו בזה. ובתרגום יונתן בן עוזיאל ע"ה, כתב, חמשא תורא ישלם חולף תור חד, מן בגלל דבַטְלֵיה מן רַדְיֵיה. וארבע ענא חולף אִמַּר חד מן בגלל דאקטיה בִגְנֵיבוּתֵיה ולית בה עיבידתא.

אוֹ נוֹדַע כִּי שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמוֹל שִׁלְשֹׁם וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ בְּעָלָיו שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם שׁוֹר תַּחַת הַשּׁוֹר וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ: (כא, לו)

ופירש"י ז"ל, "או נודע", או לא היה תם, אלא נודע כי שור נגח הוא היום ומתמול שלשם, הרי שלש נגיחות. שלם ישלם שור, נזק שלם. והמת יהיה לו, לניזק, ועליו ישלים המזיק עד שישתלם הניזק כל נזקו. עכ"ל.

והראב"ע ז"ל, כתב, ואם היה השור מועד, ישלם הנזק שלם. וכו' עכ"ל. ורבינו יעקב בעל הטורים ז"ל כתב, "והמת יהיה לו", בגימטריא, גם הבעלים מטפלין בנבלה. עכ"ל.

וְכִי יִגֹּף שׁוֹר אִישׁ אֶת שׁוֹר רֵעֵהוּ וָמֵת וּמָכְרוּ אֶת הַשּׁוֹר הַחַי וְחָצוּ אֶת כַּסְפּוֹ וְגַם אֶת הַמֵּת יֶחֱצוּן: (כא, לה)

בתרגום יונתן כתב, וארום ינגוף תור דגבר ית תורא דחבריה וימות, וכן תרגם אונקלוס. ע"כ. והמשמעות פשוטה ששורו של ראובן נגח את שורו של שמעון, והמלה "רעהו" קאי על האיש, וע"כ לא תרגמו: תורא חבריה, אלא תורא דחבריה.

בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ: (כא, לד).

פירש"י ז"ל "בעל הבור", בעל התקלה אע"פ שאין הבור שלו, שעשאו ברה"ר, עשאו הכתוב בעליו להתחייב עליו בנזיקין. "כסף ישיב לבעליו", ישיב לרבות שוה כסף ואפילו סובין. (ב"ק ז, א). "והמת יהיה לו", לניזק שמין את הנבלה ונוטלה בדמים ומשלם לו המזיק עליה תשלומי נזקו.

ורשב"ם ז"ל כתב דלפי הפשט כיון (שהמזיק) שמשלם לו כל דמיו, בדין הוא שהמת יהיה למזיק, אבל חכמים פירשו (ב"ק דף י, ב) לניזק, כי פחת נבלה דניזק הוא. עכ"ל.

כִי יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר אוֹ כִּי יִכְרֶה אִישׁ בֹּר וְלֹא יְכַסֶּנּוּ וְנָפַל שָׁמָּה שּׁוֹר אוֹ חֲמוֹר, בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ: (כא, לג-לד)

בתרגום יונתן בן עוזיאל כתב, וארום יפתח אינש גוב או ארום יחפס אינש גוב בשוקא וכו'. ור"ל שהוא ברשות הרבים. וכן פירש"י ז"ל בשם הגמ' (ב"ק נה, ב) דברה"ר דיבר הכתוב. עו"כ רש"י ז"ל, "וכי יפתח", שהיה מכוסה וגילהו, "או כי יכרה", למה נאמר, אם על הפתיחה חייב על הכרייה לא כל שכן, אלא להביא כורה אחר כורה שהוא חייב. (ב"ק נא, א). ופי' השפתי חכמים (אות ת') שאם חפר אחד תשעה, ובא אחר והשלימו לעשרה (וידוע דבור שיש בו עשרה יש בו כדי להרוג, אבל תשעה מזיק ולא הורג). האחרון חייב גם על הנזיקין, והראשון פטור מכלום. ע"ש.

אוֹ בֵן יִגָּח אוֹ בַת יִגָּח כַּמִּשְׁפָּט הַזֶּה יֵעָשֶׂה לּוֹ: (כא, לא)

פירש"י "או בן יגח", שהוא קטן, "או בת", שהיא קטנה, לפי שנאמר והמית איש או אשה, יכול אינו חייב אלא על הגדולים, ת"ל או בן וגו', לחייב על הקטנים כגדולים. ומקורו מהמכילתא.

אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר יוּשַׁת עָלָיו: (כא, ל)

כתב רש"י ז"ל, ונתן פדיון נפשו, דמי ניזק דברי רבי ישמעאל, רבי עקיבא אומר דמי מזיק, והוא במסכת ב"ק (מ, א), והרמב"ם ז"ל בהלכות נזקי ממון (פי"א ה"א) כתב, כמה הוא הכופר, כמו שיראו הדיינים שהוא דמי הנהרג, הכל לפי שוויו של נהרג, שנאמר ונתן פדיון נפשו ככל אשר יושת עליו. [ובעל הטורים כתב, "פדיון נפשו", גימטריא הדמים של מזיק, וגימטריא הדמים של נזק].

אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר יוּשַׁת עָלָיו: (כא, ל)

פירש"י, שתיבת "אם" שנכתבה כאן אינה תלויה, אלא היא לשון אשר, כמו אם כסף תלוה את עמי (להלן כב, כד). ע"כ. וכונתו שהיא חובה להשית עליו כופר.

וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם וְהוּעַד בִּבְעָלָיו וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת: (כא, כט)

יונתן תירגם, ואתסהד על אנפי מריה תלתי זימני, ולא נטריה, ומבתר כן קטל גברא וכו', ואוף מריה יתקטיל במיתותא דמשתלחא עלוי מן שמיא.

וכדברי תרגום יונתן ב"ע, הן דברי חז"ל שהובאו ברש"י בפסוק זה, וגם בעליו יומת בידי שמים, וכ"כ הרמב"ם בפ"י מהלכות נזקי ממון ה"ד, וכנ"ל. עוד למדו מתיבת "והמית" דגם אם המיתו בנשיכה דחיפה ובעיטה הדין כן. וכמ"ש רש"י ז"ל כאן.