הרב עמאר - בדין מכה אשה וולדותיה, ובדין ב' אנשים נצים שמתוך מריבתם הכו אשה הרה אם חייבים לשלם דמי ולדות

וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה וְנָתַן בִּפְלִלִים, וְאִם אָסוֹן יִהְיֶה וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ: (כא, כב-כג)

מדברי רש"י ז"ל עולה, שמדובר באופן שהתכוין להכות את חבירו והכה את האשה, ולא יהיה אסון באשה, ענוש יענש, לשלם דמי ולדות, כשיתבענו הבעל בבית דין, ונתן בפלילים, עפ"י הדיינים. וכן עולה מדברי הראב"ע ורשב"ם ורמב"ן ז"ל, וכן הוא בתרגום יונתן ב"ע.

ונלע"ד דרש"י פירש כן, כדי לישב הפסוק בדקדוק, דכתיב "וכי ינצו ונגפו אשה", ופירש, דהם רבו ביניהם והאחד רצה לנגוף את חברו, והכה את האשה, ולא היה בה אסון, חייב לשלם דמי ולדות. אבל איה"נ שגם אם התכוין להכותה והכה אותה דחייב דמי ולדות, זה הנראה לעניות דעתי. וכן משמע מדברי הרמב"ם שכתב בהלכות חובל ומזיק (פ"ד ה"א), הנוגף את האשה ויצאו ילדיה, אע"פ שלא נתכוין חייב לשלם דמי ולדות לבעל, ונזק וצער לאשה. (ומשמע דכ"ש שאם התכוין דחייב). ובהלכה ב' שם פירש כיצד משערין דמי ולדות.

עוד כתב רש"י ז"ל ואם יהיה אסון, באשה. ונתת נפש תחת נפש. רבותינו נחלקו (בסנהדרין עט, א) י"א נפש ממש, וי"א ממון שכיון שלא התכוין אליה, ע"כ פטור ממיתה ומשלם דמיה ליורשיה. ע"ש. ואפשר דמשום הכי אמרו בתחילה שהתכוין להכות את חברו, כדי לתת טעם למה לא ממיתים אותו אם היא מתה. ורשב"ם ז"ל כתב ונתת נפש תחת נפש, ופטור מדמי ולדות. ועיין להראב"ע ז"ל.

והרמב"ם ז"ל שם (ה"ה וה"ו) כתב, הנוגף את האשה, ויצאו ילדיה ומתה, אע"פ שהיה שוגג, הרי זה פטור מן התשלומים ואינו משלם כלום, שנאמר ולא יהיה אסון ענוש יענש, לא חילק הכתוב בין שוגג למזיד, בדבר שיש בו מיתת ב"ד לפוטרו מן התשלומים. בד"א בשנתכוין לאשה, אבל אם התכוין לחבירו ונגף את האשה, אע"פ שמתה הואיל והמיתה בלא כונה, הרי זה כדבר שאין בו מיתת בית דין, ומשלם דמי ולדות. עכ"ל.

וכתב הרב המגיד ז"ל שם, דרבינו פסק כדתני דבי חזקיה דחייבי מיתות ב"ד גם שוגגין פטורים מתשלומים, וכן הסיקו בפרק אלו נערות (לה, עא). וכן פוסק כרב אדא בר אהבה בפרק ד' וה' (מ"ב ע"א) שאם התכוין לחברו, אפי' מתה האשה, משלם דמי הולדות. וכדרבי בסנהדרין (עט, ב) ודלא כתנא דבי חזקיה שחלק על זה, [והיא המחלוקת שהזכיר רש"י ז"ל כאן].

וחתני הרה"ג רי"ש נר"ו העיר וז"ל, רש"י הזכיר המחלוקת לענין ממון על הנהרג (האשה). ואילו דמי ולדות הם ענין אחר שהרי כתב הרמב"ם (פ"ד מרוצח ה"א), שבאינו מתכוין פטור מתשלומין ולכאורה היינו דלא כרבי, ורק דמי ולדות פסק הרמב"ם שמשלם. עכ"ל. ואחר המח"ר, המעיין בדברים יראה האמת לאשורו, דהנה הרמב"ם בהלכות רוצח (פ"ד ה"א) פסק כר"ש בסנהדרין (ע"ט ע"א) דהמתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור, שנא' וארב לו וקם עליו, עד שיתכוון לו. ובאותה סוגיא שם שאלו, בשלמא לרבנן דאמרי נתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור, שנא' (דברים יט, יא), וארב לו וקם עליו, עד שיתכוון לו. ובאותה סוגיא שם שאלו, בשלמא לרבנן דאמרי נתכוין להרוג את זה והרג את זה חייב, דכתיב וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה, וא"ר אלעזר במצוּת שבמיתה הכתוב מדבר, דכתיב אם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש. אלא לר"ש האי ונתת נפש תחת נפש מאי עביד ליה, (למה חייב מיתה הרי לא נתכוין לאשה, ולר"ש בעי' עד שיתכוין לו). ומשני, דהאי נפש הוא ממון, דתניא רבי אומר נפש תחת נפש ממון. והרי מפורש דהמחלוקת שהזכיר רש"י ז"ל כאן בהאי "נפש", י"א נפש ממש וי"א ממון, היינו ר"ש וחכמים דלר"ש דבעינן עד שיתכוין לו, האי נפש היא ממון. ולא כמ"ש הרי"ש שליט"א.

ומה שהטעהו בזה, הוא שהרמב"ם שם (פ"ד ה"א) כתב, שאם לא התכוין לו פטור ממיתה ומן התשלומים. ואילו בהלכות חובל ומזיק (ה"א) פסק הנוגף את האשה ויצאו ילדיה, אע"פ שלא התכוין חייב לשלם דמי ולדות לבעל עכ"ל. ונראה לו שהדברים סותרים, שבהל' רוצח (פ"ד ה"א) כתב באינו מתכוין שפטור גם מן התשלומים, ומזה הסיק דשאני דמי ולדות שהוא דין מיוחד. ולא היא, שאין הבדל בזה בין תשלומי ולדות לתשלום על האשה בעצמה, רק ההבדל הוא דבהל' רוצח כתב המתכוין להרוג את זה והרג את זה, דעכ"פ התכוין להרוג רק לא לזה התכוין אלא לאחר. ע"כ זה גרע משוגג, וכמו ששוגג פטור מן התשלומים כמזיד, ה"נ פטור גם מן התשלומים. אבל בהל' חובל ומזיק (פ"ד ה"ו) כתב בד"א בשנתכוין לאשה, אבל אם נתכוין לחברו ונגף את האשה, אע"פ שמתה, הואיל והמיתה בלא כונה, הרי זה כדבר שאין בו מיתת ב"ד ומשלם דמי ולדות, עכ"ל. הרי מבואר דמיירי בהתכוין להכות חברו והכה את האשה, ולא התכוין להרוג כלל לא את חבירו ולא את האשה, רק התכוין להכות חבירו ותו לא. ע"כ חשיב דבר שאין בו מיתת ב"ד, ומשלם דמי ולדות. ובכה"ג יתחייב גם בדמיה של האשה, שאין חילוק בין תשלומי ולדות לשאר תשלומים, אלא החילוק הוא בין התכוין להרוג את חברו והרג את זה, לבין התכוין להכות חברו והכה לזה, שלא היתה לו כונת הריגה כלל, וכבר כתבתי זה לעיל בקיצור. וזה ברור בס"ד. וגם מ"ש הרב המגיד בסוף דבריו, ודלא כתנא דבי חזקיה שחלק על זה. הוא בסוגיא הנז' דלר"ש נפש האמור כאן הוא ממון כדרבי, ושם (ריש ע"ב) אמרו דזה דלא כתנא דבי חזקיה. והכל הוא ענין אחד. ופשוט.

והאוה"ח הקדוש כתב, "אשה הרה", פירוש המצויה שם בידיעתם, אבל אם באה ועמדה בגבולה (אולי צ"ל בגבולם), ונגפוה בלא ידיעה פטורים מכלום, מדין שכתוב בירושלמי ופסקו הרמב"ם (הל' חובל ומזיק פ"א הי"א) וז"ל, אם היה אחד ישן ובא אחד ושכב בצדו, הרי זה הישן פטור גם מהנזק כי זה אונס מיקרי. עכ"ל. וברמב"ם ז"ל שם הלשון הוא, בד"א שהישן חייב לשלם, בשנים שישנו כאחד וכו', אבל אם היה אחד ישן, ובא אחד ושכב בצדו, זה שבא באחרונה הוא המועד, ואם הזיקו הישן פטור. וכן אם הניח כלי בצד הישן ושברו הישן פטור, שזה שהניחו הוא המועד שפשע. עכ"ל. ומזה למד האוה"ח הקדוש, לאשה הרה שבאה ועמדה בגבולם ונגפוה שפטורים מכלום. כי היא פשעה שעמדה בגבולם.

ואני עני עדיין לא הבנתי, דאולי לא אמרו דין זה אלא בישן, שהוא אחד מששים במיתה, ולא יודע הנעשה מסביבו, ובזה חידש הירושלמי, דאע"ג דתנן אדם מועד לעולם בין ער בין ישן, מ"מ חילקו בה דהני מילי ששניהם שכבו זה לצד זה והיתה לו מודעות מהאדם השוכב לצדו, או מהכלי המונח לצדו. אבל מה שנתחדש ובא לצדו בעת שכבר היה ישן, פטור עליו, דלאו אדעתיה כלל, ואין לבו ער על זה כלל וכלל. דזה נחשב לאונס ולא שוגג. ויש לומר דכל הדין הזה הוא בישן דוקא. אבל אלו שהם ערים ומכים זא"ז, או נאבקים זע"ז, ובאה האשה ועמדה בגבולם, אע"ג שלא ראוה מתחילה, מ"מ ערים הם ועיניהם פקוחות, ויכולים לראותה וחובתם לשים לב ולהזהר, ומי יאמר שבזה ג"כ פטורים. ואע"ג דצ"ל שרבינו אוה"ח ע"ה ס"ל דכישן דמי, שהוא טרוד במאבקו ומרוכז במלחמתו, ולא חלי ולא מרגיש באשה שבאה בגבולם, ומדמי ליה לישן, עכ"פ יש מקום עדיין לדחות, ולומר ישן שאני, דאם לא ידע מזה קודם שנתו, אינו יכול לשים לב כלל, משא"כ באלו שאפילו שהם טרודים במאבקם, עכ"פ שייך שישימו לב ועין, ובמה יפטרו.

והנה המל"מ שם (פ"א הי"א) הביא תשובת הרא"ש ז"ל שבטור (ח"מ סי' תכ"א ס"ז) בשנים שהיו נאבקין יחד, ואחד הפיל חברו ונפל עליו וסימא עינו, ופסק שהוא פטור דאנוס פטור ע"ש. ומרן ז"ל בספר בדק הבית כתב לגמגם בזה, דמתחילה פטרו משום אונס, והראיה מהירושלמי (ספ"ב,) הנ"ל אינן ראיות, דשאני הכא שנתכוין להפילו, ועשוי הוא להיות ניזוק ע"י הנפילה וכו', ע"ש.

ונמצא דאע"ג דלא היתה לו שום כונה לסמאות עינו, ולא עסק אלא בנפילתו, ובאונס נסמאת עינו, ועם כל זה ס"ל למרן ז"ל, דכיון שהפילו א"א לפטור אותו. וה"נ כיון שהם ערים ורבים זע"ז, צריכים לשים לבם, ולהעלות על דעתם שעלול לימצא שם אדם. ויותר קרוב לדין שהזכרתי לעיל, מהרמב"ם ז"ל (פ"ד מהל' חובל ומזיק ה"ו) שאם התכוין לחבירו ונגף את האשה שחייב לשלם דמי ולדות, ואפילו שהאשה מתה, מפני שהמיתה היתה בלא כונה, אך מ"מ חייבוהו בתשלומים, וה"נ אם התכוין להכות את חבירו, ולא התכוין להורגו, ובטעות הכה את האשה, חייב בתשלומים של הולדות, וכן אם מתה האשה ג"כ חייב בתשלומיה, שאין כאן ענין מיתה כלל שתפטור אותו מתשלומים, וכמו שביארתי לעיל בדברי הרמב"ם ז"ל. ואע"ג דבשאלה זו לא היתה האשה כאן, אלא שבאה אח"כ, עכ"פ זה דבר מצוי, שאנשים עוברים ובאים ממקום למקום, ופעמים עומדים גם במקום מריבה, אם משום סקרנות, או כדי להציל ולהועיל ע"י שמפרידים בין הניצים, או שקוראים לעזרה, ועוד אשוב בל"נ ואשנה פרק זה, לזכות ולהבין דברי קדשו של האוה"ח בעה"ו.