הרב עמאר - פרשת משפטים

וְכִי יְרִיבֻן אֲנָשִׁים וְהִכָּה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף וְלֹא יָמוּת וְנָפַל לְמִשְׁכָּב, אִם יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ וְנִקָּה הַמַּכֶּה רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא: (כא, יח-יט)

ופירש"י ז"ל, וכי יריבון אנשים, למה נאמר, לפי שנאמר (להלן פסוק כד), עין תחת עין, לא למדנו אלא דמי אבריו, אבל שבת ורפוי לא למדנו לכך נאמרה פרשה זו (ומקור דבריו במכילתא). "ונפל למשכב", לחולי שמבטלו ממלאכתו. "על משענתו", על בוריו וכוחו. "ונקה המכה", וכי תעלה על דעתך שיהרג זה שלא הרג, אלא מלמדך שחובשים אותו, עד שנראה אם יתרפא זה, וכן משמעו כשקם זה והולך על משענתו, אז נקה המכה. וכו'. רק שבתו, ביטול מלאכתו מחמת החולי וכו'. וע"ש בדבריו דדמי ידו או רגלו כבר נתן לו, שנאמר יד תחת יד וגו', וזה כולל את העובדא ששוב לא חוזר למלאכה רגילה, רק מלאכה של אדם מוגבל, וזאת גם לאחר שיתרפא המקום, וזה כלול בדמי היד או הרגל. אך בזמן שהוא חולה מחמת הקטיעה שאינו יכול לעשות גם מלאכה מוגבלת כגון של שומר קישואין, לזה אמרה תורה, רק שבתו יתן, שהם דמי בטלה. ורפא ירפא, ישלם שכר הרופא ( והוא בב"ק פה, א). עכ"ל.

וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת, וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ מוֹת יוּמָת, וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת: (כא, טו-יז)

חז"ל אמרו (סנהדרין פד, ב), שמיתת המכה אביו ואמו בחנק, והוא הדין לגונב איש ומכרו. אבל המקלל אביו ואמו בסקילה. דכל מקום שנאמר מיתה סתם היא בחנק, ובמקלל נאמר דמיו בו (ויקרא כ, ט) וכל מקום שנאמר "דמיו בו" הוא בסקילה, ובנין אב לכולם, באבן ירגמו אותם דמיהם בם (ויקרא כ, כז) והובא ברש"י כאן. וגם בתרגום יונתן בן עוזיאל, כתב גבי מכה אביו ואמו וכן בגונב איש, ויתקטיל בשינוקא דסודרא, (שהוא חנק). וגבי מקלל אביו ואמו, כתב, יתקטיל באטלות אבנין, (שהוא סקילה). ובעל הטורים כתב, ומקלל אביו, בגימטריא זהו בסקילה. עכ"ל.

וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת: (כא, יד)

כתב רש"י ז"ל, "מעם מזבחי", אם היה כהן ורוצה לעבוד עבודה, תקחנו למות. והוא מהגמ' יומא (פה, א). וכן הוא בתרגום יונתן בן עוזיאל, וז"ל, אפילו כהנא הוא ומשמש על גבי מדבחי, מתמן תסבוניה ותיקטילינה בסַיְפַא.

וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה וְהָאֱלֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ וגו': (כא, יג)

הנה אחר שלימדונו חז"ל, שפסוק זה הנאמר כאן והאלהים אנה לידו, הוא אסמכתא לדברי דוד המע"ה שאמר (ש"א כד, יד), כאשר יאמר משל הקדמוני מרשעים יצא רשע וכנ"ל. וכתב הראב"ע ז"ל, והשם סבב לו זה בעבור עון אחר שעשה, כדי שיגלה ממקומו, וכתיב (משלי יב, כא), לא יאונה לצדיק כל און. עכ"ל. הנה גם האיש המכיר דרכי תורה ומאמין ביסודותיה ופרטיה עד לאחת, כאשר יבא לידו יצר הנקמה, שהיא מתוקה מדבש (כלשון רבנו הרמח"ל במסילת ישרים), או תתעורר בלבו תאוה אחרת אותה מבקש להשיג, הרי הוא מתעלם מן האמת הפשוטה הזאת שהדבר אסור וחמור ועליו להתרחק ממנו בכל כוחו. ומיד מחדד כל כוחותיו להשתדל להשיג מבוקשו, ואינו מניח חכמה וערמה שלא מעלה על לבו, ומתאמץ בהם, להשיג מטרתו, אשר קבע לעצמו, שהוא חייב להשיגה ויהי מה. ורק דבר אחד הוא שוכח מתוך להיטותו להשיג תאותו, והוא יסוד החיים כולם, שאין אדם יכול להשיג דבר גדול או קטן, אם ה' לא יתן לו. ואם ה' לא ישמור עיר שוא שקד שומר, והוא מוריש ומעשיר, משפיל אף מרומם, והוא ממית ומחיה, מחי ומסי, וכו', ומרוחמיו הם המרוחמים, וחנוניו הם חנונים, ואם יעלה האדם לרום שמים וירד תחתיות ארץ, יעלו שמים ירדו תהומות, לא ישיג דבר גדול או קטן מבלעדי רצונו יתברך, וכל המתבונן בדרכיו יודע אמיתות דבר זה בלא ספק, אלא שתאות לבו תשיאנו, ותשכיח האמת מלבו, וימשיך להאבק ולאבד כוחו וזמנו בהבלי שוא, ויפול ויקום וימשיך ויחשוב מה מונע ממנו השגת רצונו, ואת הכל יביא בחשבון, גם דברים רחוקים ביותר. רק יסוד פשוט זה שהכל בהשגחה פרטית, הוא מרחיק מחישוביו.

וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה וְהָאֱלֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה: (כא, יג)

רש"י ז"ל כתב, והאלהים אנה לידו, ולמה תצא זאת מלפניו, הוא שאמר דוד (שמואל א', כד, יד) כאשר יאמר משל הקדמוני, מרשעים יצא רשע. ומשל הקדמוני הוא התורה, שהיא משל הקב"ה שהוא קדמונו של עולם, והיכן אמרה תורה מרשעים יצא רשע, והאלהים אנה לידו, במה הכתוב מדבר, בשני בני אדם אחד הרג שוגג ואחד הרג מזיד, ולא היו עדים בדבר שיעידו, זה לא נהרג וזה לא גלה, והקב"ה מזמנם לפונדק אחד, זה שהרג מזיד יושב תחת הסולם, וזה שהרג שוגג עולה בסולם, ונופל על זה שהרג במזיד והורגו, ועדים מעידים עליו ומחייבים אותו לגלות, נמצא זה שהרג בשוגג גולה, וזה שהרג במזיד נהרג. עכ"ל. והיא דרשת רבי שמעון בן לקיש במסכת מכות (י, ב). והרב שפתי חכמים (אות נ') הקשה והרי עדיין לא נפרע לו שוגג ראשון, ותירץ שעל זה השני גלוי לפני ה' שאינו חייב כלום, דגברא קטילא קטיל, והגלות היא על השוגג הראשון. וגם מרן האוה"ח הקדוש עמד ע"ז, ע"ש בדב"ק. עו"כ הרב שפתי חכמים (באות ס') דצ"ל שהיה סייף בידי העולה בסולם ונפל על המזיד והרגו בסייף כדינו, ולא בסקילה שנפל עליו. ע"ש. ועיין בדברי רבינו אברהם ן' עזרא ז"ל ע"ז. שהוא כעין דברי רש"י ז"ל.

מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת: (כא, יב)

פירש רבנו בעל אור החיים הקדוש ע"ה, שאמר הכתוב "מכה איש ומת", שא"צ שיהרגנו בידו ממש כגון ע"י שריפה או שחיטה או חנק, אלא אפילו הכהו ולא מת מיד, אלא מת אח"כ מכח ההכאה, חייב מיתה. אא"כ עמד מחוליו, דכתיב (להלן פסוק יט), אם יקום והתהלך בחוץ ונקה המכה.

אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע: (כא, י)

במסכת כתובות (מו, ב) תנן, האב זכאי בבתו בקידושיה בכסף וכו'. נשאת יתר עליו הבעל שאוכל פירות בחייה, וחייב במזונותיה ובפרקונה וכו'.

ובגמ' שם (מז, ב), ת"ר תיקנו מזונות תחת מעשה ידיה וכו'. אמר רבא האי תנא סבר מזונות מדאורייתא, דתניא "שארה" אלו מזונות, וכן הוא אומר, אשר אכלו שאר עמי (מיכה ג, ג), כסותה כמשמעו, עונתה זו עונה האמורה בתורה, וכן הוא אומר (בראשית לא, נ), אם תענה את בנותי. רבי אליעזר אומר, שארה זו עונה וכן הוא אומר וכו', כסותה כמשמעו, עונתה אלו מזונות, וכן הוא אומר (דברים ח, ג), ויענך וירעיבך. רבי אליעזר בן יעקב אומר, שארה כסותה, לפום שארה תן כסותה, שלא יתן לה של ילדה לזקנה וכו'. כסותה ועונתה, לפי עונתה תן כסותה, שלא יתן חדשים בימות החמה וכו'.

כִי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה וגו': (כא, ז)

"הנה רבים יתמהו לדין זה שהאב רשאי למכור בתו לאמה", וכדי להבין סוגיא זו כראוי אקדים מה שפסקו בזה בתלמוד ובפוסקים, ויבואר הכל על נכון בעה"ו.

והנה הרמב"ם ז"ל בהלכות עבדים (פ"ד ה"ב), כתב וז"ל, אין האב רשאי למכור את בתו, אלא אם כן העני ולא נשאר לו כלום, לא קרקע ולא מטלטלין ואפילו כסות שעליו, ואף על פי כן כופין את האב לפדותה אחר שמכרה, משום פגם משפחה. ברח האב, או שמת, או שלא היה לו לפדותה, הרי זו עובדת עד שתצא.

וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים, אִם רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ אֲשֶׁר לֹוֹ יְעָדָהּ וְהֶפְדָּהּ לְעַם נָכְרִי לֹא יִמְשֹׁל לְמָכְרָהּ בְּבִגְדוֹ בָהּ, וְאִם לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה לָּהּ: (כא, ז-ט)

ותירגם בתרגום המיוחס ליונתן בן עוזיאל, וארום יזבון גבר בר ישראל ית ברתיה זעירתא לאמהו, לא תיפוק כמפקנות עבדיא כנענאי, דמשתחררין בשינא ועינא, אלהין בשנין דשמיטתא, ובסימניא, וביובלא, ובמותת רבונהא, ופורען כספא.

וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם: (כא, ו)

ותירגם יונתן בן עוזיאל, ויהי ליה עבד פלח עד יובלא. וכן פירשו רבותינו ז"ל "לעולם", לעולמו של יובל. וכן הובא ברש"י ז"ל, לעולם עד היובל, או אינו אלא לעולם כמשמעו, ת"ל (ויקרא כה, י) ואיש אל משפחתו תשובו, מגיד שחמשים שנה קרוים "עולם", ולא שיהא עובדו כל החמשים שנה, אלא עובדו עד היובל, בין סמוך בין מופלג (ומבואר ד"ז בקידושין טו, א ובמכילתא).

ורשב"ם ז"ל כתב, "לעולם", לפי הפשט כל ימי חייו, כמו שנאמר בשמואל (ש"א א, כב), וישב שם עד עולם. עכ"ל. ואילולי דברות קדשו ע"ה היה נראה לחלק דבשמואל שכתב עד עולם, הוי כאומר מעתה ועד עולם, או מן העולם ועד העולם, לבין ועבדו לעולם שהוא מוגבל עד עולמו של יובל.