הרב עמאר - למה הזכירה התורה גם שן וגם עין, ובדין המכהה עין עבדו או המנקר עין עבדו שכהתה מכבר

וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עֵין עַבְדּוֹ אוֹ אֶת עֵין אֲמָתוֹ וְשִׁחֲתָהּ לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת עֵינוֹ, וְאִם שֵׁן עַבְדּוֹ אוֹ שֵׁן אֲמָתוֹ יַפִּיל לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת שִׁנּוֹ: (כא, כו-כז)

פירש"י ז"ל דמיירי בעבד כנעני, אבל עבד עברי אינו יוצא בשן ועין, (אלא דינו בתשלומים כמו שן ועין של כל אדם). וכן מפורש בתרגום יונתן ב"ע, וארום ימחי גבר ית עינא דעבדיה כנענאי, או ית עינא דאמתיה כנעניתא. וכו'. וכן תירגם גם בשן, ע"ש.

עו"כ רש"י מהמכילתא דהוא הדין לכל כ"ד ראשי אברים, שהם אצבעות הידים והרגלים, ושני אזנים והחוטם וראש הגויה שהוא גיד האמה. וגם הראב"ע ז"ל כתב שכן יוצא בראשי אברים כפי הקבלה, והקדים וכתב, ציוה ה' שיצא העבד חפשי תחת עינו וכו', שלא יהא אדוניו אכזרי שיכנו מכה נמרצה וכו' ויצא חפשי, ויאבד (האדון) ממונו.

ועיין באוה"ח כאן על מחלוקת רבנן ורשב"ג בקידושין (כד, ב) אם צריך שיכוין לשחתה, ע"ש. והרב ע"ה העיר למה לא כתוב, וכי ישחית איש את עין עבדו, וע"ש שתירץ דאם היה כתוב "וכי ישחית" היינו אומרים, שאין העבד יוצא לחפשי אלא אם העין הושחתה מיד, קמ"ל שאפילו לא שיחתה בשעת ההכאה עצמה, דינו כן. ואינו דומה להרגו בשוגג שכתבנו לעיל, שאינו גולה אלא אם המיתו בשעת הכאה עצמה. ע"ש.

וע"ש עוד שדקדק למה חילק שן ועין בשתי מצות, ותירץ עפ"י מה שאמרו בקידושין שם, א"ר ששת היתה עינו סמויה וחטטה, יוצא לחירות. אשר לפי זה יש בעין שני דינים של שחרור, האחד אם כיהה את עינו הגם שלא חטטה, כל שחסר מאורה ואינו יכול להשתמש בה, יצא לחירות. והשני שהגם שהיתה כהויה, אם חטטה יצא לחירות, ואם היה הכתוב כולל אותם בדין אחד, היינו לומדים בעין כדין השן, מה השן ביטולה הוא נפילתה, גם עין ביטולה הוא נפילתה אבל כיהוי שאינו מחסר כלל מהעין לא יצא לחירות, קמ"ל! עכ"ל.

ואולי י"ל שע"כ אמר וכי יכה איש את עין עבדו, ולא אמר וכי ישחית, דאם היה אומר וכי ישחית היינו אומרים שאם היתה עינו סמויה וחטטה, לא יצא לחירות דמושחתת ועומדת היא, כתב וכי יכה ללמד שגם אם היתה מושחתת וחטטה, יוצא לחרות. וכדרב ששת.