הרב עמאר - בהנהגת הדיינים בעת יוציאו משפט, וגם יבואר בו כי אין להתפעל מרוב העולם שאינם הולכים בדרך ה'

לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת: (כג, ב)

חז"ל בתחילת מסכת סנהדרין דרשו בפסוק זה כמה דינים, ופירשו שהפסוק הזה מדבר בדיני נפשות, שאין להכריע הדין לחובה ברוב של אחד, והוא שאמר בראש הפסוק, לא תהיה אחרי רבים לרעות, שברע לא לפסוק אחר הרוב, וזה נאמר כשהרוב הוא רק באחד, אבל ברוב של שנים הולכים אחריהם וכמו שנאמר בסוף הפסוק, אחרי רבים להטות. ולא תענה על רב, דרשו על רב (בפתח) שלא לענות ולחלוק על מופלא שבסנהדרין, ועל כן מתחילין מן הקטנים שיביעו דעתם תחילה (ראה סנהדרין לב, א). ורש"י ז"ל הביא כל זה וכתב שאין לשון המקרא מיושב בהן על אפניו.

ורשב"ם ז"ל פירש, לא תהיה אחרי רבים לרעות, כשהרבים דנים שלא כדין לפי דעתך (שזה הוא לרעות) לא תהיה אחריהם, אלא תאמר דברך גם אם לא יקבלו דעתך. ולא תענה על דברי ריב לנטות אחרי רבים להטות משפט, (שלא נראה לך מה שפסקו), אפילו שמזכים ופוטרים אותו מן המיתה. והעולה מדבריו ז"ל הוא, דאם נראה לך שהרבים טועים, תאמר דעתך, ואפילו שלא יקבלוה, ולא תלך אחריהם גם אם הם מזכים. וכן עולה מדברי הראב"ע ז"ל, ע"ש. ועיין בפירוש רבי' עובדיה ספורנו בזה.

והאוה"ח הקדוש כתב לפרש מקרא זה, עפ"י מה שדרשו חז"ל (במדבר ל", כד - כה) ושפטו העדה וגו', שאם כולם מחייבים, פטור. והחכם שרואה שלפי דעתו הוא זכאי, אך כל חביריו חייבוהו, עלול לטעות ולומר אם אומר דעתי שהוא זכאי, נמצא שיחייבוהו מיתה, אלא אצטרף עמם לחייב ונמצא כולם מחייבים, ופטור, כפי שבאמת הדין לדעתי שפטור הוא, ותתקיים סברתי. עוד יאמר שאני מבטל בזה את דעתי לדעת הרוב. לזה אמר לא תהיה אחרי רבים לרעות, שמתחכם לומר כרבים לרעות דהיינו לחובה, אלא יאמר דעתו באמיתות כי המשפט לאלהים הוא. (ר"ל שאלהים עליון משגיח על כל יצוריו ונותן לכל אחד את הראוי לו, בכל דרך שתגיעו, ואם ה' חפץ בו, הוא יסובב כל הסיבות לתת לו כראוי לו, והוא (הדיין) יאמר דעתו באמת ובתמים, והמשפט לאלהים הוא, לכוין תוצאותיו, בצדק וביושר אל אמונה ואין עוֶל, צדיק וישר הוא).

עו"כ עוד יש מכשול אחר, שדעתו היא לחייבו אלא ראה שכולם מחייבים, ואם יחייב גם הוא, יצא זכאי היפך דעתו ודעת כל חביריו. לזה יתחכם לומר זכאי, כדי שיתחייב בדין. לזה אמר: ולא תענה על ריב לנטות אחרי רבים להטות, כלומר שתהיה כונתך במענך, כדי שיהיה כמשפט יחיד ורבים, לא תענה בהתחכמות כדי לנטות אחרי רבים, להטות ממה שבדעתך באמת בעיון משפט התורה, שהוא חייב. ואתה מטה לומר זכאי, כדי לנטות אחרי רבים המחייבים, גם זה אסרה תורה, אלא אמור האמת שבדעתך ואם יצא זכאי, ה' זיכהו.

וסיים בזוה"ל, וטעם משפט זה לצד כי ה' יושב במסיבת הדיינים, והוא ישפוט בפיהם, וכשיראה משפט מרומה ואין בו מציאות לזכות הזכאי, יתחכם (קב"ה) לפתוח כולן לחובה, וצוה שיצא זכאי בזה. עכ"ל. וכעין זה כתב תלמידו של הרב הוא מרן החיד"א ע"ה בברכ"י חו"מ (סימן י"ח ס"ק ד') שלא יאמר הדיין הרואה שחבריו טועים בדין והדבר ברור לו שטועים הם, ומנסה להטותם לדרך האמת, ולא מקבלים ממנו, ואם יאמר דעתו יהיה במיעוט ויצא דין מעוות, ויחשוב לומר איני יודע כדי שלא יפסק הדין. וכתב שזה בכלל, מדבר שקר תרחק, אלא יאמר דעתו באמת וינסה לשכנעם שיקבלו האמת, ואם רבו עליו חבריו, אע"פ שהוא בטוח שהם טועים לא יחוש, כי המשפט לאלקים הוא, ואפשר שהיה חוב נעלם לזה, או טעם אחר שמצדיקו ולה' פתרונות.

ואולי יש לפרש בענין אחר, השייך בכל אדם ולא רק בדיין, דהנה רבים טוענים שיש לנו היהודים לקבל דעת הרוב, שהם הלא יהודים המתפללים אל אל לא יושיע, ואשר ימינם ימין שקר, בטענה שיחיד ורבים הלכה כרבים. והן כהיום בעוה"ר גם בתוך עם ישראל הקדושים רבים הם עמי הארץ שלא קרו ולא שנו, ולא בא טעם התורה ללבם מעולם, ולא זו גם זו קתני, שמילדותם לימדום דבר שוא ברוב כזב, באמור להם, התורה לא התכונה על ימים אלה, ולא על המציאות הזאת, או שרק מנהגים קדמונים הם, ועוד כהנה וכהנה מן הטענות הריקות והשדופות אשר לא ריח בהם ולא טעם להם, ויתערבו וילמדו, ולא ישימו לבם לבדוק ולהתבונן, כי כבר אמר החכם: אין עצלות כעצלות השכל, ומתרשלים לחשוב ומתעצלים להעמיק ולבדוק היטב את דרכם המוטעית משורשה, ועוד טוענים הלכה כרבים, ולזה אמר, שלא יהיה אדם פתי בדבר זה להבהל מדעת רבים, וישיב אחור ימינו ח"ו, אלא יעמוד כגבר ויתגבר באמור להם, לא תלך אחרי רבים לרעות, דרעתם ברורה כשמש שמהפכים ועוברים על התורה, והכל בשקר, כי לא טעות היא, אלא הטיה רעה אחר התאוה המתגברת ומקברת את ההולכים אחריה, ומוציאתם מן העולם רח"ל.

ועוד אמר, ולא תענה על ריב, שאם באו לריב בליצנות ודברי דופי, אל תען על ריב שכזה, וכמאמר החכם מכל אדם, אל תען כסיל כאיולתו, שלא על זה אמר בפסוק אחר, ענה כסיל כאיולתו. דזה רק במקרים מיוחדים, אבל עפ"י רוב לא תענה על ריב, רק לבטל דבריהם כלאחר יד, ואין צורך במתן תשובה.

אך במקום שלא באו לריב, ולא להתלוצץ, וכמו ברובא דעלמא, דרק ההרגל והעצלות חוסמים בעדם מלשוב אל ה', באלה חובה היא לבאר להם דרכי תורתנו הקדושה ולהטעימם טעמה הנפלא, בחן ובחמלה, בבחינת טעמו וראו כי טוב ה', ולקרבם לשלחן אביהם, הוא אבינו שבשמים, יתעלה ויתהדר שם כבוד מלכותו לעד. ולזה אמר הכתוב: אחרי רבים להטות, שתלך אחריהם במענה רך ובמאור פנים "להטות" את לבם, מדרך הלא נכונה, ולהורותם הדרך הישרה העולה בית אל, להחיות נפשם ולהצילם מרדת באר שחת ח"ו. וע"כ לא אמר "לנטות", אלא, להטות. (עיין בראב"ע ז"ל), שאין מדבר בנטייתו אחריהם, אלא להטות לבם ולהשיבם לשלחן אביהם.