הרב עמאר - פרטי דינים בדין גנב הבא במחתרת

אִם בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְהֻכָּה וָמֵת אֵין לוֹ דָּמִים, אִם זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו דָּמִים לוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם אִם אֵין לוֹ וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ: (כב, א-ב)

כתב רש"י ז"ל "אם במחתרת", כשהיה חותר את הבית. אין לו דמים, אין זו רציחה, הרי הוא כמת מעיקרו, כאן לימדתך תורה, אם בא להורגך השכם להורגו, וזה להורגך בא וכו' ע"ש. (והוא עפ"י הגמרא סנהדרין עב, א). "אם זרחה השמש עליו", שאם ברור הדבר כשמש שלא בא להרוג, כגון אב החותר לגנוב ממון בנו, שבודאי שלא בא על עסקי דמים. "דמים לו", כחי הוא חשוב, ורציחה היא אם יהרגנו בעל הבית. (ועל כן אם יהרגנו הבן, לאביו הבא במחתרת רציחה היא). "שלם ישלם", הגנב ממון שגנב, ואינו חייב מיתה. (פירוש שכיון שברור כשמש שלא בא להרוג ואין עליו חיוב מיתה, ע"כ אינו נפטר מתשלום ממון שגנב). עו"כ שאונקלוס פירש באופן אחר, שאם מצאוהו עדים קודם שבא בעה"ב, וכשבא בעל הבית כנגדו התרו בו שלא יהרגהו, חייב עליו מיתה אם הרגו, וזהו שאמר "דמים לו". שמאחר שיש רואים לו, אין הגנב הזה בא על עסקי נפשות ולא יהרוג את בעל הממון. עכ"ל.

והרמב"ן ז"ל תמה על דברי אונקלוס כפי שפירשם רש"י ז"ל, דהא כשאמר למעלה דמים אין לו, ודאי דגם שם מיירי שהתרו בו, וע"כ בא הכתוב לפוטרו ממיתה, שאין רוצח חייב מיתה אלא בהתראה, ואין לומר שמדובר בלא התראה, ובא להתיר דמו מידי שמים, לומר שמותר להורגו, זה איננו אמת, אלא הכתוב הראשון פוטרו בכל ענין מידי שמים ומידי ב"ד בהתראה. והשני (אם זרחה עליו וגו') מחייבו בדין בשניהם, ואולי יתכוין הרב וכו'. ע"ש שמיישב דברי רש"י ז"ל, ואח"כ כתב, ועל דעתי נתכוון אונקלוס לומר, שאם יצא הגנב מן המחתרת, ובא זה לומר עליו יש לו עדים שבא במחתרת דמים לו כשאר החיים, ואינו מותר להורגו, ואם הרגו נהרג עליו, אבל ישלם אם לקח משם דבר. ואמר הכתוב, אם זרחה השמש עליו, שדבר בהווה שדרך באי מחתרת לבא בלילה שאין אדם מכיר בהם, וההורגו שם פטור ומותר, אבל המתעכב שם עד שזרחה השמש עליו, הוא מיטמר ויוצא ובורח לנפשו, ואם בא לחייבו ע"פ עדים אינו מתחייב מיתה לא בב"ד ולא ביד בעל הבית. וכו'. (מכאן המשיך לפרש מה שאמר הכתוב שלם ישלם, עפ"י הגמ' וע"פ הפשט, ואולי נשוב לזה). עכ"ל.

[ועדיין צריך לרדת לעומק פירושו בדברי אונקלוס, דאם כבר יצא הגנב מהמחתרת, פשיטא שאסור להורגו וההורגו נהרג עליו. וחתני הרה"ג רי"ש נר"ו כתב על זה, וז"ל, אולי כונתו דהו"א כיון שבא במחתרת היינו שמוכן להורגו לבעה"ב, וא"כ אף אחר שיצא שמא עדיין קל בעיניו להורגו ויחשב הבא להרגך, קמ"ל שרק עבור הגניבה היה מוכן להורגו ולא אח"כ. שוב ראיתי שלהלן הביא מו"ח שליט"א דברי הרמב"ם בהל' י"א, שאחר שיצא הגנב יש לו דמים, וע"ש במגדל עוז שמקורו מהגמ', מבואר שיש בזה חידוש, ושמא כנ"ל וצ"ת, עכ"ל. עוד קשה לי בדברי רבינו הרמב"ן ז"ל, למה ישלם אם לקח משם ממון, דאעפ"י שעתה שיצא מן המחתרת, יש לו דמים, אבל הוא לקח בעודו במחתרת, ושם אין לו דמים ואמאי ישלם, הרי חייבי מיתות פטורים מהתשלומים. ועיין מ"ש הרמב"ן ז"ל אח"כ, וא"כ על דעת האומר בתלמוד (סנהדרין ע"ב ע"א) שהבא במחתרת ונטל כלים ויצא פטור, בדמים קננהו, יהיה שלם ישלם אם אין לו ונמכר בגנבתו, חוזר למעלה (פסוק ל"ז) ע"ש. וצ"ע עדיין].

ומדברי רבינו אברהם ן' עזרא ע"ה עולה שמפרש הפסוק בדרך פשט, אם זרחה עליו השמש, שבא במחתרת, ביום אחר זריחת השמש, שאז יש לו דמים וע"כ שלם ישלם. שכן כתב: אם במחתרת, בלילה. כי ביום לא יחתור, והכתוב הבא אחריו לעד, אם זרחה השמש. עכ"ל.

וחתני הרה"ג רי"ש נר"ו כתב, לא הבנתי דברי הראב"ע, שלא פירש שבא במחתרת ביום, אלא כ' שביום לא יחתור. עכ"ל. וממה שכתב רבינו ז"ל, אם במחתרת, בלילה, כי ביום לא יחתור. עולה שדין זה נאמר בלילה ולא ביום, וא"כ לפירושו ז"ל רק בלילה איתיה להאי דינא דאין לו דמים. אבל ביום יש לו דמים, שאין דרך הבאים ע"מ להרוג לבא במחתרת ביום, וע"כ יש לו דמים, דכיון שאין עליו חיוב מיתה שלא נכנס בגדר הבא להורגך, וע"כ חייבים עליו מיתה, ממילא דחייב לשלם גנבתו, וזה שאמר בכתוב הבא, אם זרחה השמש עליו, דמים לו, (שאם הרגו בעה"ב חייב עליו מיתה שאינו בגדר הבא להורגך), "שלם ישלם", דאין לו פיטור מן התשלומים. זה הנלע"ד בעה"ו. ואעפ"י שפירוש זה אינו כמו שפירשו חז"ל, מ"מ דרך הראב"ע ז"ל לפרש פשט המקרא, ועיין להלן שהראב"ד ז"ל ג"כ מפרש כן, וכתב שאין מקרא יוצא מידי פשוטו. ועיין בדברי המ"מ ע"ה.

ואולם רש"י והרמב"ן ז"ל התקשו בזה משום שלהלכה אין חילוק בבא במחתרת בין אם הוא ביום, או שהוא בא בלילה. וע"כ נטו מדרך הפשט, ופירשו ענין "אם זרחה השמש" בדרך משל, שהיה ברור כשמש שלא יהרגנו, כגון האב החותר לגנוב ממון הבן, שבודאי לא בא על עסקי נפשות, וכנ"ל.

והרמב"ם ע"ה בהלכות גניבה (פ"ט ה"ז) בלשונו הטהור הסיר כל ספק וכתב, הבא במחתרת בין ביום בין בלילה, אין לו דמים, אלא אם הרגו בעל הבית או שאר אדם פטורין, ורשות יש לכל להורגו, בין בחול בין בשבת בכל מיתה שיכולין להמיתו, שנאמר אין לו דמים. עכ"ל. וכתב המגיד משנה ע"ה, שיצא לו זה מהברייתא סנהדרין (עב, א) ת"ר, אם זרחה השמש עליו, וכי עליו בלבד זרחה, אלא אם ברור לך הדבר כשמש. וכתב המגיד משנה וזה פירושו, וכי עליו בלבד, כלומר אם פירוש הכתוב כשתזרח השמש ביום יהיה לו דמים, שאינו בא להרוג ביום, יאמר הכתוב, אם זרחה השמש סתם, ולא יאמר "עליו", שהשמש לכל העולם זורח, אלא הכונה היא, שבין ביום ובין בלילה אין לו דמים, אא"כ ברור הדבר כשמש. וכו'. עכ"ל.

והנה הוא ז"ל בא לאפוקי מהפירוש הפשטי הנראה מתוך קריאת המקרא, ולהעמיד דברי חז"ל על מכונן. ומפרש שלכך הוציאו מקרא זה מפשוטו שנראה שביום יש לו דמים, [וכמ"ש הראב"ע ז"ל שרק בלילה אין לו דמים, וכנ"ל]. לזה אמר אם הכתוב התכוין לזה היה לו לומר אם זרחה השמש, שמלמד על הזמן שהוא ביום, אבל הכתוב הוסיף תיבת "עליו", ומזה למדו שהכתוב לא בא להורות על זמן היום או הלילה, אלא מורה על המצב של הגנב הזה, שמזה נלמד על כונתו, אם בא כדי להרוג או רק על עסקי ממון הוא בא, ואם התברר שלא בא להרוג אז יש לו דמים, אלא שצריך שיהיה הדבר ברור כשמש, וע"כ אמר הכתוב, אם זרחה השמש עליו. וביארו חז"ל שזה שייך באב שבא במחתרת לגנוב ממון בנו, דבודאי לא בא על נפשות.

והנה מצאנו חבר לרבינו הראב"ע ז"ל הנ"ל, והוא הראב"ד ז"ל בהשגתו (שם הלכה ח'), וז"ל, א"א איני נמנע מלכתוב את דעתי שנראה לי, אע"פ שדרשו חכמים, אם זרחה השמש עליו, דרך משל אם ברור לך הדבר כשמש שלא בא על עסקי נפשות וכו', אעפ"כ אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ביום אינו רשאי להורגו שאין גנב בא ביום אלא להשמטה שומט ובורח מיד, ואינו מתעכב לגנוב ממון גדול ולעמוד על בעליו להורגו אלא גנב בלילה, מפני שגנב לילה יודע שבעה"ב בבית, או בא להרוג או ליהרג, אבל גנב יום, אין בעה"ב מצוי בביתו, ושמוטה בעלמא הוא, וחיי ראשי כל מבין די לו בזה. עכ"ל הראב"ד ז"ל.

והמגיד משנה שם הזכיר דבריו של הראב"ד ז"ל, שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, וכתב עליו, ומה יעשה הרב בפסוק (דברים כה, יב), וקצותה את כפה, ובפסוק עין תחת עין, ובפסוק וגם בעליו יומת, שכל אלו נדרשין בממון שלא כפשטן, ואפשר שהוא סובר שהברייתא לא באה למעט ביום שאין לו דמים, דודאי יש לו, אלא שממלת "עליו" יצא לנו דין האב על הבן. ודברי רבינו ז"ל עיקר שזהו פשטה של הברייתא באמת, ומדברי רבינו חננאל ז"ל שכתב בפירוש התורה נראה שהוא סובר כדברי הר"א ז"ל וצ"ע. עכ"ל. וכאמור כן פירש הראב"ע ז"ל, וגם רשב"ם ז"ל פירש כן, שכתב אם במחתרת, ובלילה, או להרוג או ליהרג בא וכו', אם זרחה השמש, שהיה גונב ביום. עכ"ל. וצ"ל דסבירא להו להני רבוותא דגם הברייתא מודה שביום יש לו דמים שלא בא להרוג, רק הוסיפה הברייתא דין האב על הבן, שבודאי לא בא להרוג, ולמדוהו מתיבת "עליו".

עו"כ הרב המגיד ז"ל שם, אח"כ מצאתי במכילתא אם זרחה השמש עליו, וכי עליו בלבד זרחה השמש וכו', ר' ישמעאל אומר, אתה אומר לכך בא או לא בא אלא לחלק בין יום ללילה, לומר אם הרגו ביום חייב ובלילה יהא פטור, ת"ל ולנערה וכו' ע"כ לשון הברייתא, והיא מכוונת כדעת רבינו ז"ל. עכ"ל.

ואי לאו דמסתפינא הוה אמינא שגם הראב"ע וגם רשב"ם עליהם השלום, לא באו לאפוקי מדרשת חז"ל, אלא לפרש פשוטו של מקרא שיובן על מתכונתו, לקוראי מקרא, אבל בהלכה בודאי שאין לנו אלא מה שאמרו בגמרא, וכמו שכן פסק הרמב"ם ז"ל. וממנה לא נזוע.

עו"כ הרמב"ם ז"ל שם (הלכות גניבה פ"ט ה"ח), ואחד הבא במחתרת, או גנב שנמצא בתוך גגו של אדם או בתוך חצרו, או בתוך קרפיפו, בין ביום בין בלילה. ולמה נאמר "במחתרת"? לפי שדרך רוב הגנבים לבא במחתרת בלילה. עכ"ל.

ובדעת זקנים מבעלי התוס' כתבו, "אם במחתרת", משמע דוקא שבא דרך מחתרת, אבל נכנס דרך פתח דמים יש לו, דודאי אינו בא להרוג, שאומר בלבו אם יבא בעה"ב לעמוד לפני ממונו, שיברח הוא דרך הפתח. עכ"ל. ואולי גם בלשון הברייתא בסנהדרין (עב, ב) שהוא לשון הרמב"ם ז"ל כאן, יש לפרש כן שדוקא תוך גגו וקרפיפו וחצרו.

וחתני הרי"ש נר"ו כתב, תוך גגו שפיר דומיה למחתרת, אבל תוך חצרו ואפילו תוך קרפיפו לכאורה הוי דרך פתח, שוב ראיתי כן להדיא בהמשך הדברים שחצרו וקרפיפו הוו דרך פתח. עכ"ל. שבכל אלו הוי דומיא דמחתרת שהוא מסתתר ומתחכם, אבל בא דרך הפתח דמים יש לו.

ועיין במגיד משנה ז"ל שם, שהזכיר הברייתא שהוא כלשון הרמב"ם ז"ל, שסיימו בה: א"כ מה ת"ל "מחתרת", מפני שרוב הגנבים מצויין במחתרת. (והוא כהרמב"ם ז"ל), תניא אידך "מחתרת" וכו', מה ת"ל מחתרת, מחתרתו זו התראתו. ע"כ. ופירש"י ז"ל זו היא התראתו וכו', אבל נכנס לגגו וחצרו וקרפיפו דרך פתח, אינו הורגו עד שיתרו בו עדים וכו', ויאמר אני יודע, וע"מ כן אני עושה שאם תעמוד נגדי אהרוג אותך. וכתב המגיד משנה, אבל רבינו ז"ל לא חילק (בין בא בדרך הפתח או לא), ואפשר שהוא סובר שהברייתות חולקות, דלברייתא הראשונה אין חילוק בין דרך הפתח למחתרת, בכל גוונא לא בעינן התראה, וכו', וזה שכתב רבינו, לפי שדרך הגנבים לבא במחתרת. ע"ש עוד.

ונמצא שמפרש ברמב"ם דגם בבא דרך הפתח נהרג בלי התראה, מיהו אפשר דזה הוא רק בגגו וקרפיפו, אבל בא בפתח ביתו אין לו דין מחתרת. וע"ש עוד בדברי הרמב"ם (הלכה ט') שכתב ומפני מה התירה תורה דמו של גנב, אע"פ שבא על עסקי ממון, לפי שחזקתו שאם עמד בעל הבית בפניו ומנעו, יהרגנו וכו'. ובהלכה י' שם כתב: היה הדבר ברור לבעה"ב שזה הגנב הבא עליו אינו הורגו, ולא בא אלא על עסקי ממון, אסור להורגו. ואם הרגו הרי זה הורג נפש, שנאמר אם זרחה השמש עליו, אם ברור לך הדבר כשמש שיש לו שלום עמך אל תהרגהו, לפיכך אב הבא במחתרת על בנו, אינו נהרג שודאי שאינו הורגו, אבל הבן הבא על אביו נהרג. עכ"ל.

וחתני הרה"ג ר"י שרביט נר"ו כתב על זה וז"ל: דבר זה מוזכר כמה פעמים לעיל שבעינן שיהא ברור כשמש שאינו בא להרגו, ולכ' צ"ת אמאי כשיש ספק אם בא להרגו אמרינן שמותר לבעה"ב להרגו. נימא ספק רציחה לחומרא. ושמא הוי ספק הצלת נפש וספק פיקו"נ דוחה. ומ"מ הא הוי נפש מול נפש וצל"ע. ושמא כיון שכתבו בגמ' חזקה אין אדם מעמיד וכו'. הוי חזקה לפשוט הספק שודאי בא להורגו וצ"ת. עכ"ל.

ולענ"ד זה נכלל במה שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכה ט' הנ"ל, ומפני מה התירה תורה דמו של גנב וכו', כלומר מי יימר שהוא בכלל הבא להורגך, ואפשר שרק הממון מעניין אותו ותו לא מידי. והשיב לפי שחזקתו שאם עמד בעה"ב בפניו ומנעו יהרגנו וכו', וחזקה זאת מסירה את הספק שאולי בא רק על עסקי ממון, ולא הותר דמו, דאמרינן חזקה שבא להרוג, וזה הוא שהתיר את דמו. ורק אחרי זה כתב בהלכה י', שאם היה הדבר ברור כשמש וכו' כמו האב שבא במחתרת על בנו, שבודאי לא יהרגנו, זה יש לו דמים, אבל כל שאינו ברור הדבר, אעפ"י שיש קצת ספק, התירה התורה את דמו מכוח החזקה הנזכרת.

עו"כ הרמב"ם שם (בהלכה י"א) וכן הגנב שגנב ויצא, או שלא גנב ומצאו יוצא מן המחתרת, הואיל ופנה עורף ואינו רודף יש לו דמים. וכן אם הקיפוהו עדים או בני אדם, אעפ"י שהוא עדיין ברשות זה שבא עליו אינו נהרג. וא"צ לומר אם בא לב"ד שאינו נהרג. עכ"ל.

וכתב המגיד משנה, מה שכתב "עדים", הוא כדרך התרגום שאמר אם עינא דסהדיא נפלת עלוהי, והענין שאם יש עדים שראו הגנב שנכנס וגונב והוא רואה אותם, ודאי יש לו דמים, שלא יגנוב, שהעדים יחייבוהו תשלומים בב"ד. זה כתב הרמב"ן ז"ל בפירושיו בתורה, לדעת התרגום, וגם רש"י ז"ל נראה שהודה לדין התרגום. והר"א ז"ל כתב לא ידעתי מהו, עכ"ל. אעפ"י שכתב שהוא כדרך התרגום וכו'. עכ"ל.

ואולם זה מתאים למה שפירש"י ז"ל בתרגום אונקלוס, אך הרמב"ן ז"ל הקשה עליו, וכתב ועל דעתי נתכוון אונקלוס לומר שאם יצא הגנב מן המחתרת, ובא זה לומר עליו יש לו עדים שבא במחתרת, דמים לו כשאר החיים, וכו'. וכמו שכתבתי לעיל וזה פירוש אחר. וכבר הערתי לעיל שעדיין לא זכיתי בהבנת דב"ק, ועתה צריך להבין בדברי המגיד משנה שכתב שכן פירש הרמב"ן בדברי התרגום, והוא פירוש אחר. וצ"ע בזה.

וחתני הרב עובדיה נר"ו כתב לי, שכן העיר ראש ישיבת חברון הגאון הגדול מוהרש"ז ברוידא זצ"ל. עו"כ חתני הרי"ש שליט"א וז"ל: יש להעיר בסוגיא זו, דלכאורה אינו רוצה להורגו אא"כ יעמוד בעה"ב על ממונו ולא יניחנו לגנוב, וא"כ אמאי לא אמרינן שיש לו לבעה"ב להניח לו שיגנוב, ואמאי נדחית נפשו של זה מפני איבוד ממון. ואמנם בסנהדרין (עב, א). איתא חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו אבל עדין תיקשי אמאי לא חייבתו תורה להפקיר ממונו מפני פיקוח נפש, והלא פיקו"נ דוחה כל התורה חוץ מג' עבירות. ולכה"פ היה מוזכר שחייב להפקיר, והיינו אומרים שאם לא הפקיר והלה עומד להורגו אזי מותר לזה להורגו. וצ"ע. ועוד קשה לי בזה, שהרמב"ם הזכיר רק שחזקתו שאם עמד בעה"ב בפניו ומנעו יהרגנו, ולמה לא הזכיר כלל חזקה שאינו מעמיד עצמו על ממונו. וצ"ת. עכ"ל.

הנה מה שהקשה חתני ידידי שליט"א, למה הותר דמו של הבא במחתרת, ולא חייבו את הנגנב להניחו לזה שיגנוב, מפני פקוח נפש, ואע"ג שאמרו בגמ' שם, חזקה אין אדם מעמיד על ממונו, עדיין קשה למה לא חייבוהו להפקיר ממונו, והלא פקו"נ דוחה כל התורה וכו'.

ואולם הענין הוא כך, שחז"ל יודעים טיבו וטבעו של אדם ומהלכי הנפש לעומקה גם בעת רגיעה וגם בעתות צרה רח"ל. וקים להו שאין אדם מסוגל לעמוד ולראות שלוקחים ממונו וישב בדד וידום. וציוויים לא יועילו לזה שיוכל לשנות את הטבע המוטבע באדם. וברור להם שברוב המקרים ינסה להגן על ממונו, וישתדל להבריח את הגנב בכל דרך, וכן ברור להם שהבא במחתרת, הוא בא עם החלטה נחושה שלא יצא מכאן בלא ממון, ואם יעמוד מאן דהוא כנגדו להפריעו, יעשה הכל כדי להסיר את המפריע כולל הריגת המפריע רח"ל. והואיל והמציאות היא כזאת שבעה"ב עלול להקלע למצב שירצחהו הגנב, וזה כ"כ ברור עד שקבעו שבמצב זה, יש על הגנב הזה דין הבא להורגך, שדינו הוא להשכים להורגו. ע"כ אין לו דמים, ומותר לו להשכים להורגו, שבמצב ענינים שכזה זו היא ההלכה.

ומה שהוקשה לו עוד למה הרמב"ם ז"ל הזכיר רק החזקה, שאם בעה"ב יעמוד הגנב יהרגנו, ולא הזכיר כלל החזקה שאין אדם מעמיד על ממונו. וי"ל דזו הראשונה היא מציאות בלתי משתנה כלל וזה רק חלק מהעובדות, ובזה אין לא חיוב ולא פטור. רק מבירורי העובדות היא, וכיון שזה ברור שזה המצב, ויש חזקה שהגנב יהרגנו כשיעמוד נגדו, ע"כ יוצא לדינא שבעה"ב הזה מאויים מזה הבא להורגו דע"י החזקה הזאת, נקרא זה הגנב שלא בא רק על עסקי ממון, אלא בא ג"כ ליטול נפשו של בעה"ב, ומאחר שכן היא המציאות ע"כ הדין ברור דמשכים להורגו.

והילך לשון הרמב"ם ז"ל בהל' גנבה (פ"ט ה"ט) ומפני מה התירה תורה דמו של גנב אע"פ שבא על עסקי ממון, לפי שחזקתו שאם עמד בעה"ב בפניו ומנעו יהרגנו. ונמצא זה הנכנס לבית חברו לגנוב, כרודף אחר חברו להורגו, ולפיכך יהרג וכו'. עכ"ל. הרי שההסבר בזה הוא להבהיר שזה הגנב לא בא רק על ממון אלא גם על הנפש, וכבר יש לו דין רודף וע"כ יהרג. זה הנלע"ד בהבנת הדברים.