הרב עמאר - בדין ממשכנין על הכופר

אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר יוּשַׁת עָלָיו: (כא, ל)

פירש"י, שתיבת "אם" שנכתבה כאן אינה תלויה, אלא היא לשון אשר, כמו אם כסף תלוה את עמי (להלן כב, כד). ע"כ. וכונתו שהיא חובה להשית עליו כופר.

והרמב"ן ז"ל כתב שבעבור כן, כתב "אם", לומר שאין מחייבין אותו לבא לב"ד לחייבו בכך, ואפילו אם חייבוהו אין ממשכנין אותו, בעבור זה אמר "אם". ע"כ. ולא זכ'ר ש'ר כאן את דברי הרמב"ם ז"ל (בהלכות נזקי ממון פ"י ה"ד) שכתב: זה שנאמר בתורה וגם בעליו יומת מפי השמועה למדו, שחיוב מיתה זו בידי שמים, ואם נתן כופר הנהרג נתכפר לו, ואע"פ שהכופר כפרה הוא, ממשכנין את מי שנתחייב בכופר בעל כרחו. עכ"ל. וכתב המ"מ ז"ל שהיא בעיא בב"ק (מ' ע"א) ולא אפשיטא. וע"ש שכתב בשם חידושי הרשב"א ז"ל דבתוספות פירשו דביורשי הניזק מיבעיא לה אם יכולים למשכנו, ונראה מדבריהם דפשיטא שאם לא רצה לשלם שבית דין מגבין וממשכנין כשאר נזקין דעלמא, ונראה שזה דעת רבינו ז"ל. ע"כ. והרב המגיד ז"ל לא ציין שהרמב"ן ז"ל חולק וס"ל שאין מחייבין ואין ממשכנין.

ועיין בלחם משנה שם שכתב (בתוך דבריו), ומ"מ כיון שהרשב"א דקדק כך אין להשיב עליו, ודבריו דברי אלהים חיים. אבל מה שכתב הרב המגיד ז"ל דדעת רבינו כן, קשה קצת בעיני דאיך רבינו לא הזכיר כלל מהבעיא, (דלהתוספות עיקר הבעיא היא, אם יורשי הניזק יכולים למשכנו). אלא הצד הפשוט הזכיר וענין הבעיא אם יכולים למשכן יורשי הניזק או לא, לא הזכיר, לכן נ"ל דרבינו ז"ל אית ליה, דהבעיא הוי בכל גוונא בין בב"ד בין ביורשי הניזק, ותפיס רבינו האי בעיא לחומרא כי היכי דתפיס בעיא אחריתי לחומרא, משום דהוי כפרה, ופסק שכל אחד מהשותפין ישלם כופר. (וכמ"ש משמו בפסוק שלפני זה). ה"נ הכא ס"ל דכיון דהוי ענין כפרה ואפשר שיפשע ולא יביא, משום דהוי לחבריה ולא לגבוה, פסקינן לחומרא שממשכנין אותו. עכ"ל. ופלא שגם הלחם משנה לא הזכיר את דעת הרמב"ן ז"ל דס"ל הכא שאין ממשכנין אותו כלל.

[וצ"ע איך יסבור הרמב"ן ז"ל בדין שור של שני שותפין, (שגם הוא בעיא דלא אפשיטא) ועיין לעיל מזה בפסוק כ"ח].