הרב עמאר - יבוארו דיני שור תם שנגח, ומהי "נגיפה"

וְכִי יִגֹּף שׁוֹר אִישׁ אֶת שׁוֹר רֵעֵהוּ וָמֵת וּמָכְרוּ אֶת הַשּׁוֹר הַחַי וְחָצוּ אֶת כַּסְפּוֹ וְגַם אֶת הַמֵּת יֶחֱצוּן: (כא, לה)

בתרגום יונתן כתב, וארום ינגוף תור דגבר ית תורא דחבריה וימות, וכן תרגם אונקלוס. ע"כ. והמשמעות פשוטה ששורו של ראובן נגח את שורו של שמעון, והמלה "רעהו" קאי על האיש, וע"כ לא תרגמו: תורא חבריה, אלא תורא דחבריה.

והראב"ע ז"ל כתב, אמר בן זוטא (א' הקראים) כי "רעהו" תואר לשור, ולא ראה כי שור איש סמוך הוא, וכן הוא שור רעהו. [וכונתו שור של איש נגף שור של רעהו, ורעהו קאי על האיש ולא על השור. וכמו התרגומים, וגם רש"י ז"ל כתב, שור איש, שור של איש]. ואין לשור ריע רק בן זוטא לבדו. וכו'. עכ"ל. ור"ל דבן זוטא פרש מדברי רבותינו ע"ה, ומפשוטו של מקרא, ופירש דהשור של איש נגף לחברו השור, וע"ז השיבו הראב"ע ז"ל בשנינותו, שאין רע לשור אלא בן זוטא לבדו. דלשון "רעהו" תמיד הוא נופל על אדם ואינו שייך בשור, ואין ריע לשור אלא בעל הפירוש הזה. וסיים הראב"ע ז"ל בזה"ל: וזה השור שהוא תם ישלם בעליו חצי נזק. עכ"ל.

וכתב רש"י ז"ל, וכי יגף, ידחוף, בין בקרניו, בין בגופו, בין ברגליו, בין שנשכו בשיניו, כולם בכלל נגיפה הם שהוא לשון מכה. עכ"ל.

והנה במסכת ב"ק (דף ב') אמרו דיש בשור אבות נזיקין ויש תולדות, וכתב הרמב"ם ז"ל (בהלכות נזקי ממון פ"א ה"י) שלשה אבות נזקים בשור, הקרן והשן והרגל. תולדות הקרן: נגיפה, נשיכה, רביצה, בעיטה. תולדות השן אם נתחככה בכותל להנאתה והזיקה בחיכוכה, וכו'. תולדת הרגל, הזיקה בגופה דרך הילוכה, וכו'. עכ"ל. ועיין ברמב"ם שם (פ"ב ה"א) שהתולדות דינם כאבות. וכאן מדובר בנזקי קרן שיש בהם תם ומועד, (אבל השן והרגל הם מועדים מתחילתם, וכן הוא בהרמב"ם ז"ל שם [פ"א ה"ב] וכמה משלם, אם הזיקה בדברים שדרכה לעשותם תמיד כמנהג ברייתה, כגון בהמה שאכלה תבן או עמיר, או שהזיקה ברגלה כדרך הילוכה, חייב לשלם נזק שלם מן היפה שבנכסיו, שנאמר מיטב שדהו וכו').

עוד כתב הרמב"ם ז"ל (פ"א מהל' נזקי ממון סוף ה"ב) ואם שינתה (הבהמה) ועשתה מעשים שאין דרכה לעשותם תמיד והזיקה בהם, כגון שור שנגח או נשך חייב לשלם חצי נזק מגוף המזיק עצמו, שנא' ומכרו את השור החי וחצו את כספו וגו. עכ"ל. ועיין עוד שם הלכה ה'. וזה שכתב הראב"ע ז"ל שכאן מדובר בתם, וע"כ משלם חצי נזק.

וזה שאמר הכתוב, ומכרו את השור החי וגו', וגם את המת יחצון, עיין ברש"י ז"ל כאן בשם הגמרא, ועיין ברמב"ם שם הלכה ג'. וא"צ להאריך בזה, ורשב"ם ז"ל כתב, "וחצו את כספו", חכמים פירשו כל הפסוק, כי עולה הכל לתשלום חצי נזק, ופירשו שוויו של חי ושל מת לפי ענין חצי נזק. עכ"ל.