הרב עמאר - העיקר במצות צדקה הוא להעמיד את הנתמך לבל יזדקק שוב ושוב לתמיכה

כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ: (כג, ה)

ובתרגום יונתן כתב גם כאן, ששונאך הוא על עבירה שאתה יודע לבדך שהוא חטא בה. ועיין לעיל שכתבתי את לשון הרמב"ם ז"ל בענין זה. וכבר כתבתי לעיל דאפשר לומר שמדובר באיש שהוא שונא אותך (ודקדקתי כן מהראב"ע ז"ל) דאעפ"י שהוא שונא לך, עזוב תעזוב עמו.

ופירש"י ז"ל "עזוב תעזוב", עזיבה זו לשון עזרה. והביא ראיות מן הפסוקים כיע"ש. וכ"כ רשב"ם ז"ל.

והראב"ע ז"ל מפרש מלשון עזיבה ממש שתסייע לו להתיר הקשרים כדי שהמשא שהכביד על החמור יפול מכאן ומכאן, והחמור יעמוד, וזה אומרו, וחדלת מעזוב לו, וכתב וז"ל והטעם חדל שתעזוב הדבר לו לבדו. (וכמו הזהר שלא תעזוב לו הדבר שיתעסק בו לבדו). רק תתיר עמו הקשרים ותעזוב המשא ויפול מזה הצד ומזה הצד ויקום החמור. עכ"ל. כלומר לא תמנע מלסייעו בעזיבת הקשרים להתירם אלא עזור לו במעשה העזיבה, שע"י התרת הקשרים ממילא נעזב המשא ונופל.

ויונתן תירגם, מישבוק תשבוק בההיא שעתא ית סנא דבליבך עלוי, ותפרוק ותטעון עמיה. כלומר תעזוב השנאה שיש לך עליו (על העבירה שעשה) ותסייעהו לפרוק ולטעון. וכן תרגם אונקלוס ג"כ, ע"ש. והיא דרשת חז"ל בגמרא ג"כ.

ועיין בכלי יקר שהביא דרשת הגמרא (ב"מ לב, א), שאין אתה מחוייב לסייע, אלא כשגם הוא עוסק בזה, אבל אם הוא יושב ואומר חייב אתה להקים לבד, לא. שנאמר וחדלת מעזוב לו, דהיינו כשהוא לא משתתף במלאכה, אבל אם הוא משתתף עזוב תעזוב עמו, וכאן לא נאמר "לו", אלא "עמו".

וכתב הכלי יקר, ומכאן תשובה על מקצת עניים בני עמנו, המטילים את עצמם על הצבור ואינם רוצים לעשות אף אם בידם לעשות באיזו מלאכה, או איזה דבר אחר אשר בו יכולים להביא שבר רעבון ביתם, וקוראים תגר אם אין נותנים להם די מחסורם, כי דבר זה לא צוה ה' כי אם עזוב תעזוב עמו, הקם תקים עמו, כי העני יעשה כל אשר ימצא בכוחו לעשות, ואם בכל זה לא תשיג ידו, אז חייב כל איש ישראל לסעדו ולחזקו וליתן לו די מחסורו, ועזוב תעזוב אפילו עד מאה פעמים. עכ"ל.

ואעפ"י שחלילה לעם ישראל הקדוש להעלים עין מן העניים, ויש להשתדל בכל כוחנו לתמוך דלים ולסמוך אביונים, הלא פרוס לרעב לחמך, בכבוד ובמאור פנים, ולדבר על לבם דברים נעימים ומנחמים, לחזק לבבות נשברים יתום ואלמנה יעודד, ולהקל על עצְּבותם, ולהמתיק את מרירותם, אחד חכם ואחד תם, ובפרט לביישנים שביניהם, המצטמקים ורע להם, בהעלם ובאין יודע מצבם בצר להם, שע"ז נאמר, אשרי משכיל אל דל, להבין למצבו, ולהכיר במחסורו אשר יחסר לו, וגדול הנאמר במפייסו, יותר מהנאמר בנותן לו צדקה. ועם כל זה דברי הכלי יקר יקרים הם ומאירים עינים, שיחד עם החובה לתמוך ולעזור, יש לעשות כל מאמץ לרומם את נפשם לבל יתרגלו לבטלה, ויכנעו לדרך הקלה, להסיר מעליהם כל אחריות, ולהטיל כל כובד משקלם על אחרים, ועל הצבור, ומלבד שרמז הדבר בפסוק הזה, עזוב תעזוב עמו, ודרשו חז"ל דבעינן עמו, שגם הוא משתדל כפי יכולתו, ואתה עוזב עמו. הנה בזה יש גם חסד כפול, שמסייעו להשלים חסרונו, ובד בבד מצילו מרדת באר שחת, להוריד נפשו לשפלות שממנה יקשה עליו להתרומם, אחר שהתרגל לבטלה ופריקת עול, אבל כשדואגים לו לתעסוקה ומקור פרנסה, ומשלימים לו החסר לו, הוא נשאר בכבודו ובנשיאת עולו ועול משפחתו על שכמו, ולא סר כבודו העצמי מעליו, וגם שבזה לא יארך הזמן, עד שיהיה חי הנושא עצמו ושב ורפא לו (כמאמר השגור בפי העם, מוטב ליתן חכה ביד האדם וילמד לדוג בה ממה שיתן לו דג מוכן), וישועת ה' קרובה.