הרב עמאר - בדין המכה את חברו ומת המוכה אחר כמה ימים מכח המכה

מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת: (כא, יב)

פירש רבנו בעל אור החיים הקדוש ע"ה, שאמר הכתוב "מכה איש ומת", שא"צ שיהרגנו בידו ממש כגון ע"י שריפה או שחיטה או חנק, אלא אפילו הכהו ולא מת מיד, אלא מת אח"כ מכח ההכאה, חייב מיתה. אא"כ עמד מחוליו, דכתיב (להלן פסוק יט), אם יקום והתהלך בחוץ ונקה המכה.

והרמב"ם ז"ל בהלכות רוצח (פ"א ה"א), כתב, כל הורג נפש אדם מישראל עובר בלא תעשה, שנאמר: לא תרצח, ואם רצח בזדון בפני עדים, מיתתו בסייף וכו'. ובפרק ב' שם (הלכה א') כתב, כל ההורג חברו בידו, כגון שהכהו בידו או בסייף, או שחנקו עד שמת, או שרפו באש, הואיל והרגו מ"מ הוא בעצמו, הרי זה נהרג בבית דין. ובפרק ג' (ה"א) כתב: המכה את חבירו בזדון באבן או בעץ והמיתו, אומדין דבר שהכהו בו, ומקום שהכהו עליו, אם ראוי אותו חפץ להמית באבר זה, או אינו ראוי, וכו'. ולהלן (בהלכה ב') כתב, שאומדין כח ההכייה, אינו דומה זורק אבן בחבירו בריחוק שתי אמות, לזורק בו בריחוק עשר אמות, שבריחוק עשר יהיה כוחה יותר וכו'. ובהלכה ג', כתב, וכן משערין המכה עצמה, ומשערין כח ההורג וכח הנהרג וכו'. ועוד עיין להלן (פ"ד ה"ג) שכתב, המכה את חבירו באבן או באגרוף וכיוצ"ב, אומדין אותו, אם אמדוהו לחיים, נותן חמשה דברים ונפטר, ואפילו חלה המוכה והכביד, ומת מחמת המכה, הרי זה פטור. ואם אמדוהו למיתה, אוסרין את המכה בבית הסהר מיד, וממתינים לזה, אם מת יהרג המכה, ואם הקל ונתרפא רפואה שלימה, והלך בשוק על רגליו, כשאר הבריאים, משלם המכה חמשה דברים ונפטר. עכ"ל. וע"ש עוד. (וידוע דחמשה דברים שאמר הם: נזק, צער, ריפוי, שבת ובושת. כדין המזיק).

והן הם הדברים הנזכרים באוה"ח הנ"ל, שפירש בזה את הפסוק הזה, שלכן אמר, "מכה איש ומת", שאפילו מת אחר זמן, כל שאמדו שמת מחמת אותה מכה, מות יומת.

עו"כ באוה"ח שם, שיש בזה חידוש, שבשוגג אינו גולה אלא כשמת בידו, כדתניא פ' מי שאחזו, (גטין ע, ב), שחט בו שנים או רוב שנים אינו גולה, דחיישינן שמא הרוח בלבלתו, או שהוא פירכס וקירב מיתתו. וכתבו התוס' (שם) דרק בהורג בשוגג דנים דין זה, דבזה מדברת הברייתא, דכתיב ויפל עליו וימות, משמע לאלתר, אבל במזיד חייב אע"פ שלא מת לאלתר, אלא אחר כמה ימים, וזהו מכה איש ומת, אפי' מת אחר כמה ימים. ובשוגג דקדק, "והאלהים אינה לידו", פי' שהרגו בידו ממש, וכן משמע מהרמב"ם ז"ל בהלכות רוצח (פ"ה, ה"ב), ולא כן דעת הראב"ד ז"ל שאינו מחלק, וסיים האוה"ח בזוה"ל, ואין דבריו נראים בשום אופן בעולם, ואין כאן מקום פלפול הפוסקים. עכ"ל.

וז"ל הרמב"ם ז"ל (פ"ה מהל' רוצח ה"ב), אין הרוצח בשגגה גולה, אא"כ מת הנהרג מיד, אבל אם חבל בו בשגגה אע"פ שאמדוהו למיתה, וחלה ומת אינו גולה, שמא הוא קירב את מיתת עצמו, או הרוח נכנסה בחבורתו והרגתהו, אפילו שחט בו כל שני הסימנים, ועמד מעט, אינו גולה על ידו. לפיכך אם לא פירכס כלל, או ששחטו במקום שאין הרוח מנשבת בו, כגון בית סתום של שיש, הרי זה גולה, וכן כל כיוצא בזה. עכ"ל.

והראב"ד ז"ל כתב דלפי"ז מ"ש בכתובות (לג, ב) חובשין אותו, דאי מיית קטלינן ליה, לא אמרו אלא במכה שאין בה חבורה. ולא מחוור כלל. ואומר אני, שלא אמרו הרוח בלבלתו, או פרכוסו הרגו אלא בשחט בו שנים או רוב שנים, אבל חבורה אחרת אין הרוח ופרכוס מקרבים את מיתתו עכ"ל.

וע"ש בכסף משנה שכתב ע"ד הראב"ד ז"ל, שהוא סובר שאם אינו גולה ע"י כך, ג"כ לא נהרג ע"י כך. (כלומר שהראב"ד משוה דיני רוצח בין במזיד ובין בשוגג, אלא דבדבר שבמזיד חייב מיתה, בשוגג חייב גלות, וע"כ אם אמרו דחובשין אותו, ואי מיית קטלינן ליה, ה"ה נמי בשוגג בכה"ג דאי מיית המוכה, המכה גולה. ומ"ש בפרק מי שאחזו, שחט בו שנים אינו גולה שמא הרוח וכו', ה"ה שאם זה היה במזיד, שאינו נהרג. זו היא סברתו של הראב"ד ז"ל, וע"כ הוצרך לחדש דכל מה שאמרו שמא הרוח בלבלתו, אינו אלא רק בשחיטה בלבד ולא בחבורה אחרת. וכמבואר בדבריו). ומרן ז"ל פירש לשיטת הרמב"ם, דההיא (דגיטין) דשחט בו שנים מיירי רק לענין גלות בלבד, דאל"כ יאמרו אינו נהרג על ידו. וכ"כ התוספות בגיטין שם, דרק בגלות חיישי' שמא הרוח בלבלתו וכו', אבל במזיד לעולם חייב, ושמא יש שום דרשה גבי גלות, כמו שיש חילוק בין גלות למיתה, לענין ירידה ועליה. וכתבו (התוס') עוד, דהא דמשמע בכתובות (לג, ב) דאפילו לא מת לאלתר גולה. (כי מוקי ונקה המכה בשוגג), מיירי בביתא דשישא וכגון דלא פרכס. עכ"ל.

ודברי רבינו בעל אוה"ח הקדוש, עולים בקנה אחד עם דברי מרן ז"ל בכסף משנה. שגם האוה"ח סמך דבריו ע"ד התוס' שם. והאוה"ח דקדק הדברים בפסוקים, דבמזיד כתוב: מכה איש ומת, דמשמע אפילו מת אחר כמה ימים, אבל בשוגג דקדק הפסוק, "והאלהים אינה לידו", שפירושו שהרגו בידו ממש, אז הוא גולה, אבל מת אחר זמן אינו גולה. והן הם דברי הרמב"ם ז"ל המפורשים, שאין הרוצח גולה אא"כ מת הנהרג מיד. אבל גבי מזיד כתב (לעיל פ"ד ה"ג) המכה את חבירו וכו', ואם אמדוהו למיתה, אוסרין את המכה בבית הסהר מיד, וממתינים לזה, אם מת, יהרג המכה וכו'. דאע"פ שלא מת הנהרג מיד, אלא אחר כמה ימים, נהרג עליו.