הרב עמאר - על חומרת העבירות שעל ידי דיבור

וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת, וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ מוֹת יוּמָת, וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת: (כא, טו-יז)

חז"ל אמרו (סנהדרין פד, ב), שמיתת המכה אביו ואמו בחנק, והוא הדין לגונב איש ומכרו. אבל המקלל אביו ואמו בסקילה. דכל מקום שנאמר מיתה סתם היא בחנק, ובמקלל נאמר דמיו בו (ויקרא כ, ט) וכל מקום שנאמר "דמיו בו" הוא בסקילה, ובנין אב לכולם, באבן ירגמו אותם דמיהם בם (ויקרא כ, כז) והובא ברש"י כאן. וגם בתרגום יונתן בן עוזיאל, כתב גבי מכה אביו ואמו וכן בגונב איש, ויתקטיל בשינוקא דסודרא, (שהוא חנק). וגבי מקלל אביו ואמו, כתב, יתקטיל באטלות אבנין, (שהוא סקילה). ובעל הטורים כתב, ומקלל אביו, בגימטריא זהו בסקילה. עכ"ל.

עוד אמרו חז"ל (במכילתא והובא ברש"י ז"ל כאן), דאין המכה חייב מיתה, אלא בהכאה שיש בה חבורה. וכן הוא בתרגום יונתן ב"ע, שכתב: ודחבל באבוי ובאימיה וכו'. ובמקלל כתב: ודיילוט לאבוי ולאימיה בשמא מפרשא אתקטלא יתקטיל וכו'. וכתב בפירוש יונתן שם, שכן מפורש במכילתא, ונלמד מיתור לשון "יומת", וגם בנוקב בשם כתוב "יומת", מה התם בשם המפורש כדאיתא בסנהדרין שם (פרק ארבע מיתות) גם כאן במקלל אביו ואמו בשם המפורש.

וכתב הרמב"ן ז"ל, והחמיר במיתת המקלל, יותר ממיתת המכה, מפני שחטא הקללה מצוי יותר, שהכסיל כאשר יכעס והתקצף וקלל במלכו ובאביו ואמו תמיד כל היום, וע"ש שכתב שהחומרא היא משום שהקללה היא בהזכרת ה', או מפני שמצוי הרבה וכנ"ל. וע"ש במ"ש רב סעדיה גאון ז"ל בענין זה. ובלקוטי אנשי שם (בחומש רב פנינים) כתב דמ"ש המפרשים דהתורה החמירה במקלל משום דהיא מילתא דשכיחא יותר ממכה, טעם חלוש הוא. ורש"י בסנהדרין (נג, א), כתב הטעם דמקלל חמור יותר שיש בו שנים, קלון אביו ואמו ומוציא שם שמים לבטלה. גם טעם זה כתבו הרמב"ן ז"ל וכנ"ל. ופלא שהעיר על דברי הרמב"ן ז"ל, והביא פי' רש"י ז"ל בגמרא, ולא ציין שגם זה כתוב ברמב"ן ז"ל. וע"ש שהאריך מאד בזה דקללה שבפה חמורה מהמעשה, וע"כ המקלל אביו ואמו, חמור טפי ממכה, דמקלל בסקילה וחייב גם אחר מיתתם, משא"כ מכה, דאינו חייב אלא בחייהם. וע"ש.

ועל כל פנים זאת למדנו, חומרת הדבור שבפה, שלא כמו שרגילים לחשוב שאין איסור כל כך בדבור, דהמדבר לשון הרע ורכילות וכו', אומר, אני לא עשיתי כלום רק דיברתי, ורק אמרתי האמת.

והנה ידוע דהמלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעוה"ב, והוא בדבור בלבד, ועוד אמרו בערכין (טו, ב), שהמספר לשה"ר מגדיל עוונות כנגד ג' עבירות שפיכות דמים וגלוי עריות וע"ז, ועוד אמרו (סוטה י, ב וש"נ), מוטב לו לאדם להשליך עצמו בתנור של אש ולא יבייש חברו ברבים, ולמדו כן מתמר, וגם זה הוא בדבור בלבד.

והנה כאן אולי הגדולה מכולם שהמכה אביו ואמו וחבל בהם חייב מיתה בידי ב"ד, ונדון בחנק שהיא הקלה שבארבע מיתות ב"ד, והמקללם בשם ה', שהוא רק בפה, נהרג בסקילה החמורה. וזה מלמדנו שחומרת העבירה שבדבור קשה מהמעשה, וכנראה שמעלת הדיבור היא גבוהה מאד, שהוא מעלת האדם מעל כל בעלי החיים, והכתוב אומר (בראשית ב, ז), וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה. ותירגם אונקלוס, והות באדם לרוח ממללא. הרי שהדיבור הוא מעולה ועליון מעל כל חלקי גופו ואפילו החשובים ביותר, כי כולם יסודם מעפר והוא כוח עליון, והוא מותר האדם מעל שאר הנבראים. וע"כ תוצאות הדיבור גבוהים הם למעלה למעלה, בין לטוב ובין לרע ח"ו, שעל כן אמרו (ריש פאה), שמצות תלמוד תורה כנגד כולם, וכן התפלה עומדת ברומו של עולם (ברכות ו, א), כי המצות התלויות בדבור גבוהות מאד מהמצות התלויות במעשה. וכבר כתב מהר"ל מפראג ע"ה בחדושי אגדות לערכין, שהדבור כולל כל הכוחות שבאדם, שהם מתבטאים בשלש העברות החמורות, שפיכות דמים מבטא שיא בתוצאות הכעס שהוא התרגשות דמו ונפשו של אדם, ועבודה זרה היא שיא בפגם הדעת שבאדם, וגילוי עריות הוא שיא בתאות הנפש, והדבור הוא כלול מכל אלה גם יחד, שהדבור יוצא מהאברים שבסביבות הפה, החיך והגרון והשינים והשפתים, וגם מהרוח שבאדם, וגם הדעת מכוונו מה ידבר וכו', עד שאמרו מתוך דבריו של אדם ניכר מה הוא. וע"כ לשון הרע שיוצא בדבור שקול כנגד כולם, ששלוש העברות החמורות, כל אחת מהן מהווה שיא באחד משלשת הכוחות שבאדם, והדיבור בנוי מכל שלשת הכוחות ההן יחד, ועל כן היא שקולה כנגד כולם.

ועל כן לא יפלא שכאן התורה החמירה בעברה של מקלל, שהוא תלוי בפה, כי פגמו חמור יותר, ופגיעתו חמורה יותר מהמכה. ומזה ילמד אדם שלא יזלזל לעולם בדבורו, וישמור פיו ולשונו מדבר מרמה ומרכילות ולשון הרע וכו'. וכן ירבה תפלות ותחינות לפני השם, ויעסוק בלמוד תורה יומם ולילה לא ימוש ממנה, ויגדיל תורתו ותפלותיו, וינצל כוח הדיבור להגיע למדרגות גבוהות בעבודת ה'. וכבר אמר דוד מלך ישראל (תהלים לד, יג), מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב, נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה. והחיים ביד הלשון.