הרב עמאר - פרשת בא

וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. (יב, מ)

וכתב רש"י ז"ל, בין הכל משנולד יצחק עד עכשיו, היו ארבע מאות שנה, משהיה לו זרע לאברהם נתקיים, כי גר יהיה זרעך. ושלשים שנה היו משנגזרה גזרת בין הבתרים עד שנולד יצחק. וע"ש שמוכיח כן.

וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם. (יב, לט)

וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף, וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד. (יב, לז-לח)

ויונתן בן עוזיאל בתרגומו, תרגם, ונטלו בני ישראל מן פילוסין לסוכות מאה ותלתין מילין, תמן אתחפיאו שבעת ענני יקרא, ארבעה מארבע סיטריהון, וחד מעילויהון, דלא יחות עליהון מטרא וברדא, ולא יחרכון בשרבי שמשא, וחד מלרע להון, דלא יהנזקון להון רובין, ולא חיוין ועקרבים, וחד מטייל קומיהון לאשואה עומקייא, ולמימך טוריא, ולאתקנא לו בית משרוי וכו'.

וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה הוּא וְכָל עֲבָדָיו וְכָל מִצְרַיִם וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת, וַיִּקְרָא לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם אַתֶּם גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' כְּדַבֶּרְכֶם. (יב, ל-לא)

וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וה' הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה. (יב, כט)

וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת. (יב, כא)

הרב אוה"ח הק' כתב, והיה כי תבאו וגו', הנה פשט הכתוב יגיד, כי מצוה זו אינה אלא אחר כניסתם לארץ, א"כ למה חזר ה' מדעה זו וצוה את בני ישראל בשנה השנית, לעשות הפסח במועדו ככל חוקותיו. וע"ש שכתב שהקב"ה גילה בזה דעתו, שאם היו זוכים היו נכנסים מיד לארץ, והיו עושים פסח לשנה אחרת בארץ ישראל, אלא שעוונותיהם גרמו שישהו במדבר, וע"כ ציוה להם לעשות פסח גם שם. ע"ש בדב"ק.

וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה' לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ, שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי. (יב, יד-טו)

הרב אוה"ח הקדוש, כתב, "שבעת ימים", הנה הטעם הוא לצד שלא הספיק בצקם להחמיץ וגאלם הגואל, וא"ת והלא היוצאים עדיין לא יצאו לעשות זכרון לדבר, הלא גם הפסח שצוה ה' לקחת שה לבית אבות וגו'. עדיין לא פסח, אלא שבזכות מצוה זו יפסח ה', גם המצה בזכות מצוה זו ומהר לגואלם, וכן היה וכו'. עכ"ל. וכבר קדמו הראב"ע ז"ל (בפסוק י"ז) ושמרתם, הנה צִוָם להיות המצות שמורות מימות הקציר, וכתיב והוצאתי את צבאותיכם, ועדיין לא יצאו, כי בתחלת החדש היתה זו הנבואה, והטעם שתאמרו כן לדורותיכם.

וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַה'. (יב, יא)

ופירש"י ז"ל "מתניכם חגורים", מזומנים לדרך, עכ"ל. וברור שלכן גם ציוה להם שיהיו נעליהם ברגליהם, שכן בצורה זאת מכין האדם את עצמו בצאתו לדרך, וגם "מקלכם בידכם", הן להליכה, שלפעמים יש בה הרים וגבעות, ואמות מים ונחלים, שהמקל הוא בהם למשענת ולתועלת רבה, והן להנהגת החמורים ברוכבם עליהם, וכמ"ש הראב"ע ז"ל וז"ל, וטעם "וככה תאכלו אותו", פסח מצרים לבדו. והמינים אשר בארגלן, עושים ככה היום זכר ליציאת מצרים, ואלה תועי רוח כולם ילכו יום חמשה עשר מארצם זכר ליציאת מצרים ומקלכם בידכם, לנהוג החמורים, כמו ויך את האתון במקל (במדבר כב, כז). עכ"ל.

וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ. (יב, ח)

אפשר שגם זה, הוא לפרסם יד ה' ואימתו על המצריים והוא המשך הנס ופירסומו, שע"י הצלי יוצא ריח הקרבן עם העשן וכולם רואים שבני ישראל שחטו את אלהי מצרים, ובעודם שם צולים ואוכלים בלי מורא. ואע"ג שמצוה זו היא ממצות קרבן הפסח, ושייכת בכל הפסחים, אפשר דנקבע לדורות שיהיה בפירסום, לפרסם שמו יתברך.

דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת, וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיוֹת מִשֶּׂה וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה, שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים תִּקָּחוּ, וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם, וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם, וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ, אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי אִם צְלִי אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ, וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ, וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַה' וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי ה', וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: (יב, ג-יג)