הרב עמאר - בהגיע זמן הגאולה אינה מתמהמהת אפילו רגע

וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. (יב, מא)

ועיין באוה"ח הק' מה שפירש בעניני הצער שהיה בכל זה. וכפשוטו בא לומר דבבא הקץ לא נתעכבו ישראל במצרים אפילו זמן קצר, אלא מיד בעצם היום הזה ממש, ובלא שום עיכוב כלל, יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים, ולא נותר אחד מהם שמה, ולמרות שרבים היו, ובודאי היו פזורים במקומות שונים, והיציאה היתה בבהילות ובחיפזון גדול, מ"מ הקב"ה הוציאם כולם, בעצם היום הזה.

עוד נאמר להלן (פסוק נא) ויהי בעצם היום הזה, הוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם. וכתב רשב"ם ז"ל, אעפ"י שכבר נאמר זה למעלה, חוזר וכופלו עתה לומר לך שביום שיצאו, אמר הקב"ה למשה, קדש לי כל בכור. עכ"ל.

וכבר קדמו בזה הראב"ע ז"ל, שכתב, (להלן פסוק נא), וז"ל, לפי דעתי זה הפסוק דבק עם הפסוק הבא אחריו שדיבר ה' למשה לקדש הבכורים, ובחצי הלילה היתה מכת בכורות, ובצאת ישראל ביום צוה ה' מיד לקדש בכורי ישראל ובכורי בהמתם. עכ"ל.

ורבינו בעל אוה"ח הק' זיע"א, כתב, הודיע הדבר בסמוך לעשות (אולי צ"ל לעשיית) פסח, לומר כי זה גורם גמר היציאה, כי זולת זה לא היה בידם מצות לצאת, כאמרם ז"ל בפסוק ואעבור עליך וגו', עכ"ל.

ואולי יש לחזק דברות קדשו, מהדקדוק שבמקרא, שבפסוק הראשון כתוב, ויהי בעצם היום הזה יצאו וגו'. ובשני כתוב, הוציא ה' את בני ישראל וגו'. דבראשון מדבר על עצם הענין שעם ישראל יצאו ממצרים. ובמקרא השני מפרש באיזה זכות הוציא ה' את בני ישראל ממצרים, ומהסמיכות של פסוק זה לעשיית הפסח, נלמד שזו היתה הזכות שבשבילה הוציא ה' את בני ישראל.