הרב עמאר - כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ כֶּסֶף אוֹ כֵלִים לִשְׁמֹר

וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרָיִם. (יג, טז)

וכתב הרמב"ן ז"ל. "ולטוטפת", אין למילה הזאת משפחה ידועה, אבל בעלי הלשון יחשבו ליחס אותה אל לשון, והטף אל דרום (יחזקאל כא, ב), ועלימו תטוף מלתי (איוב כט, כב), ענין מושאל מן והטיפו ההרים עסיס (עמוס ט, יג), יאמר שתעשה מיציאת מצרים על ידך אות, ובין עיניך דבור יזל כטל על שומעיו, אבל רבותינו יקראו דבר המונח בראש טוטפת, כמו שאמרו (שבת נז, ב), לא בטוטפות ולא בסנבוטין, ואמר רבי אבהו איזוהי טוטפת המקפת מאזן לאזן. והם בעלי הלשון שמדברים בו ויודעים אותו, ומהם ראוי לקבלו. ואמר טוטפות ולא טוטפת, בעבור שהם בתים רבים, כאשר קבלנו צורתם מן האבות הקדושים, שראו הנביאים והקדמונים עושים כן עד משה רבינו וכו' עכ"ל. ועיין להראב"ע ז"ל שכתב טוטפות כמו זכרון. וע"ש.

ורש"י ז"ל בתחילה הביא דברי רבותינו ז"ל בגמרא סנהדרין (ד, ב) שהוא התפילין שיש בהם ארבעה בתים וקרויים טוטפות, טט בכתפי שתים, פת באפריקי שתים. (ועיין שפתי חכמים אות ק' דכתפי ואפריקי שמות של מקומות יע"ש). עו"כ רש"י ז"ל ומנחם חברו עם והטף אל דרום (יחזקאל כא, ב), אל תטיפו (מיכה ב, ו), לשון דיבור, כמו ולזכרון בין עיניך (שמות יג, ט) האמורה בפרשה ראשונה, שהרואה אותם קשורים בין העינים, יזכור הנס וידבר בו. עכ"ל. ור"י בעל הטורים ז"ל כתב, ולטוטפת בין עיניך, בגימטריא, אלו ארבעה בתים. עכ"ל.

וצריכים להבין פשר הענין שהתורה משתמשת כאן במלה חדשה ומיוחדת, אחר שכבר כתבה לעיל מינה, (פסוק ט') והיה לך לאות על ידך, ולזכרון בין עיניך, שהוא לשון ברור וצח, א"כ למה שינה הכתוב טעמו, להביא ממרחק לחמו, עד שלא מצאו המפרשים די בא'ר, וחז"ל הוצרכו להרחיק הענין ולהרכיב תיבה זו אתרי רכשי דאתו משני מקומות. שונים ומשונים, אחד מכתפי ואחד מאפריקי, וגם אם היתה התורה מביאה מילה אחת. מאחת מאלה היינו צריכים לבאר ולחפש טעם לדבר, ועתה אשר הביא כל חצי תיבה ממקום אחר, רחוק רחוק מי ימצאנו, ודאי ופשוט שיש בזה ענין שראוי לשים ליבנו אליו.

ונקדים בזה כי הנה ידועים הם דברי הזהר הקדוש, שאמר שבכל פקודא ופקודא דאורייתא, יש בה שני ענינים, הראשון היא המצוה וההוראה אשר ציוה ה' לעשות, והשני שיש באותה מצוה גם הסיעתא דשמיא שהי"ת נותן לאדם כדי שיוכל לקיים אותה מצוה, והסיעתא דשמיא של כל מצוה מונחת במצוה ההיא עצמה. כי האותיות שבהם בחר ה' לכתוב אותה מצוה יש בהם צירופי שמות קדושים, שמהם ניתנת סייעתא דשמיא, שיוכל האדם לקיים אותה המצוה. שכבר אמרו חז"ל (סוכה נב, א), אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו, והעזרה שהקב"ה נותן טמונה ברמ'ז באותיות שבהם כתב המצוה ההיא. ובזה פירש הרב קרית ארבע ע"ה את הפסוק (תהלים סב, יב-יג), אחת דיבר אלהים שתים זו שמעתי וגו', ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו. והקשו המפרשים, אם משלם לו כמעשהו, למה קורא לזה "חסד". וע"ש מה שפירש בשם החיד"א ז"ל. ועוד הוסיף, דהיה מקום לומר, מי הקדימני ואשלם, מי מל את בנו אלמלא שה' נתן לו בן, ומי קיים מצות מזוזה לפני שה' נתן לו בית וכו', וכן תמצא בכל מצוה שה' ברוך הוא נותן הממון, וגם נותן ליעף כח שיוכל לקיים המצוה, ומה שנשאר בידי האדם הוא הרצון לבחור בטוב, ועתה שגם בזה אינו יכול, ורק הוא יתברך שולח לו עזרו מקודש, ובתוך המצוה עצמה הניח השפע הראוי לקיומה של אותה מצוה. א"כ זו כונת הפסוק אחת דיבר אלהים שתים זו שמעתי. שבכל אחת ואחת מהמצוות שדיבר ה' ב"ה, יש בה שתים, הראשונה היא הפקודה וההוראה שהתורה הק' מצוה כדת מה לעשות, והשניה היא הסייעתא דשמיא הטמונה באותיות שבהם נכתבה אותה המצוה. והנה לפי זה אם יבא ה' לעשות חשבונות עם בני אדם, מה ישאר מהמצוה לחלקו של האדם. והוא יתברך לא מחשב ולא מחסר, אלא, "ולך ה' חסד כי תשלם לאיש כמעשהו", כאילו כל המעשה שלו מתחילתו ועד סופו, ומשלם שכרו מושלם.

ומי יעמוד בסוד ה', להבין אמרי אל, ואולי לצורך מצות תפילין היו צריכים אותיות אלו כמו פעמיים טי'ת ושאר אותיות שבתיבת "ולטוטפת", כדי להשלים השמות הראויים לזה, וע"כ גם ממרחק הביאם ישתבח שמו, כדי לסייע לעושי רצונו החפצים במצותיו, כדי שיוכלו לעמוד נגד יצרם ולא יבושו. והקדים וכתב ולזכרון בין עיניך שנבין הדבר, ואח"כ שב וכתב ולטוטפת להשלים פנימיותה של המצוה כאמור. והשגנו הבנת מאמר ה' ומצותו, וגם השגנו השפעת הכח המסייע בידינו בעת קיומה של המצוה, ולה' הישועה.