הרב עמאר - בדין, דשומר שכר חייב על גנבה ואבדה,

וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל הַיָּם. (יד, א-ב)

פירש"י ז"ל "פי החירות" הוא "פיתום", ועכשיו נקרא "פי החירות" על שם שנעשו בני חורין, והם שני סלעים גבוהים וזקופים והגיא שביניהם קרוי פי הסלעים. עוד כתב רש"י ז"ל, "לפני בעל צפון", הוא נשאר מכל אלהי מצרים, כדי להטעותן שיאמרו קשה יראתן, ועליו פירש איוב (איוב יב, כג) משגיא לגוים ויאבדם. עכ"ל.

ויונתן בן עוזיאל ע"ה תירגם, קדם פי חירתא מרביעתא (מרובעות), דאתבריו בגווני בני נשא דכר ונוקבא, ועיינין פתיחן להו (שלא היו מעשי אדם, אלא שני סלעים נבראו דוגמת בני אדם זכר ונקבה, ועיניהם פתוחות. וע"ש בפירוש) הוא אתרא דטניס, דביני מגדול וביני ימא, קדם טעוַת צפון, דמשתייר מכל טעוון דמצרים, בגין דיימרון מצרים, בחיר הוא בעל צפון מכל טעוותא, דאשתייר ולא לקה, דייתון למסגוד ליה, וישכחון יתכון דאתון שרן לקיבליה על גיף ימא.

ולפי דבריו ז"ל מובן עוד יותר מה שאמר איוב "משגיא לגוים ויאבדם", כי הי"ת ברא בריאה מיוחדת לפני בעל צפון, והוא לבדו שרד מכל אלהי מצרים, כדי להטעותם, ופרעה סמך על זה ובא להשתחוות ולהתפלל אליו, שיעזור לו להשיב את ישראל לארצו.

ועיין בדעת זקנים מבעלי התוס', שכתבו בזה, דפרעה חשב, שבעל צפון מטעה אותם, כדי להסכים על גזרתו לאבדם במים, ואמר אלך ואעבדנו, לכך נאמר (להלן פסוק י), "ופרעה הקריב", ולא אמר "קרוב", ללמד שהקריב קרבן לפניו. דבר אחר, הקריב את ישראל לעשות תשובה. נמצא דבשתי טעויות הטעה הקב"ה את פרעה ועמו, כדי שירדפו אחר בני ישראל אל הים. האחת, שהרג את אלהיהם, והניח לבעל צפון (שהוא מעכב שלא יוכלו העבדים לברוח ממצרים, כיעוי' בפירוש הראב"ע ז"ל). ועוד, שאמר למשה דבר אל בני ישראל וישבו ויחנו לפני פי החירות וגו' לפני בעל צפון נכחו תחנו על הים. וזה וזה הן היו דינא דגרמי לפרעה, לטעות ולתלות בגבורתה של אותה עבודה זרה. ואמר פרעה לבני ישראל נבוכים הם בארץ סגר עליהם המדבר (להלן פסוק ג). וכל זה עדיין לא הספיק אלא לעורר את לבו אל העם לאמר, מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו (להלן פסוק ו ועי' פי' הרב כלי יקר בזה). אך עדיין היה מבוהל ומפוחד מאשר עבר עליו בכל המכות, ובפרט במכת בכורות, ולא היה מסוגל עוד לרדוף אחריהם. אמנם עצת ה' היא תקום, להטביע את מצרים בים סוף מדה כנגד מדה, שיענשו בדבר אשר זדו עליהם, כי מתחילה אמרו ועשו כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו לכך צריכים גם הם ללקות במים, ועל כן אמר הי"ת (להלן פסוק ד), וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם וגו'.

ואפשר שכל זה נעשה גם בשביל ישראל, לקרבם לשוב בתשובה שלימה לפני ה', ע"י שיראו, שמצרים רודף אחריהם עם כל סוס פרעה רכבו ופרשיו, ואז יכנע לבם של ישראל לפני ה', וכמ"ש בדעת זקנים הנ"ל.

ועוד תועלת יש בזה כי רצה הקב"ה, שלא יעבדוהו ישראל רק מתוך מה שראו את יד ה' החזקה וזרועו הנטויה, שיש בזה כעין שלילת הבחירה. וע"כ אמר להם לשוב ולחנות מול בעל צפון, וכאשר יראו ישראל את זה יש להם מקום לחשוב בלבם מחשבת פיגול, לאמר שיד בעל פעור בענין, ויחלשו באמונתם ויתרופף בטחונם בה', ואולי משום כך אמר, "לפני פי החירות". שיש שם שתי כוחות חזקים העומדים זה לעומת זה בחינת ב' הסלעים הגדולים שהזכיר רש"י ז"ל לעיל. והבחירה היא ביד האדם להחליט ולהכריע לאן יטה את עצמו, ואולי משום כך נקרא "פי החירות" שע"י שיש בזה ב' כוחות שוים, והם רומזים לשני היצרים שבלב האדם, יצר הרע ויצר הטוב. ע"י כן נשארה החירות ביד האדם לבחור את הדרך בה ילך. ויש לציין ולהוסיף שגם קבורת משה היתה מול בית פעור ואמרו בספ"ק דסוטה (יד, ב), שהיה זה בכדי לכפר על אותו עוון. ויש בזה להעמיד זה לעומת זה עשה אלהים, שהעמיד גם פה את עבדו נאמן ביתו אדון הנביאים כולם למול פעור, ללמדנו שיש כחות חזקים המנסים למשוך את לב האדם ולהטותו מדרך הקדושה אל הטומאה ולסט"א רח"ל, ובכל מדרגה שהאדם משיג אחרי עבודה מאומצת עדיין היצה"ר עומד לנגדו ומנסה להטותו מן הדרך הישרה, והוא בחינת "פי החירות", היינו שיש ביד האדם בחירה חופשית ויש יכולת וסיוע הניתנים לו ממרום לעמוד נגד יצרו הרע להכניעו, ואם יבחר בטוב יקוים בו ונתנו ה' אלהיך בידך וגו', כי הבא ליטהר מסייעין אותו, ואזי בעת ההיא יהיה "בן חורין" בחינת "חירות", כי אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה.