הרב עמאר - שמות

וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל משֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וגו'. (ב, יא)

בא הכתוב ללמדנו שאין אפשרות לקרב אנשים לעבודת ה', רק במילי דשמיא בלבד. אלא חייבים תחילה לראות בסבלותם, ולדאוג את דאגתם ולהיות עמם בצרתם, וכך עושה משה רבינו ע"ה, בתחילת מעשיו כשגדל והבין שצריך לחשוב על העם. ראשית דרכו, "ויצא אל אחיו וירא בסבלותם". ופירש"י ז"ל משם המדרש, שנתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם. כלומר, הדבר שנתבונן והסתכל היטב לדעת את סבלם, וגם עיניו נתן כדי שיראו ויבינו את דאגתו עליהם. ויראו איך לבו עמהם, כי הדברים יצאו מעומק לבו הטהור.

וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה. (ב, ו)

רבינו בעל אור החיים הקדוש ז"ל הקשה למה כתוב "ותראהו", והיה צריך לכתוב "ותרא" את הילד. וע"ש כמה פירושים, ובסוף דבריו כתב, עוד אפשר שהרגישה בשכינה שעם הילד, לצד שכשנגעה בו פרחה ממנה צרעתה, אמרה אין זה אלא בן אלהי, ואולי שרמז פריחת הצרעת (ראה שמו"ר א, כג), באומרו, ותראהו את הילד וכו', והנה נער, פירוש שחזר בשרה להיות כבשר נער קטן, על דרך מה שאמר הכתוב בנעמן (מ"ב ה, יד), וישב בשרו כבשר נער קטן. עכ"ל. ובעצם כך אמרו בגמ' (סוטה יב, ב) שאמרו, "ותראהו" ותרא מבעי ליה, א"ר יוסי בר חנינא שראתה שכינה עמו.

וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה. (ב, ו)

רבות דרשו בה חז"ל, וכן רבו הפירושים בדברי קדמונינו עליהם השלום. ואולם דבר מחודש כתב רבינו יעקב בעל הטורים ז"ל, "והנה נער בוכה", זה אהרן שהניחתו אצל התיבה, "נער בכה", בגימטריא "זה אהרן הכהן". עכ"ל. והוא נפלא, דלפי זה נער כפשוטו שאהרן כבר היה נער ביחס לבן שלשה ירחים.

ובזה התעוררתי לראות את הקשר המשפחתי בין האחים, והנשיאה בעול. כי הנה למרות המצב הקשה שבו היו נתונים בעת ההיא, הורי משה מכינים תבה ראויה, להניחו בה כדי להרחיקו ממקור הסכנה, שבמקרה הזה היא בבית, והם יושבים ומתפללים, ואהרן עומד ע"י התבה ובוכה, ומרים כבר נאמר עליה (שמות ב, ד), ותתצב אחותו מרחוק לְדֵעָה מה יעשה לו.

וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ, הָבָה נִּתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ. (שמות א, ט-י)

כתב רש"י ז"ל, נתחכמה לו, לעם. נתחכמה מה לעשות לו. ורבותינו דרשו (סוטה יא, א), נתחכם למושיען של ישראל לדונם במים, שכבר נשבע שלא יביא מבול לעולם, והם לא הבינו שעל כל העולם אינו מביא אבל הוא מביא על אומה אחת. ועיין בדברי הרמב"ן ז"ל ובדברי שאר מפרשים.

הנה הרשע הזה עשה כל מיני תחבולות, בחכמה עמוקה ובהשתדלות עצומה מאד, שהרי התורה כינתה את השתדלותו בשם "חכמה", וכתבה עליו שהוא אמר "הבה נתחכמה לו". ואפילו אם אכן אמר כך, מכל מקום, אילולי שהשקיע בזה חכמה גדולה ועמוקה, לא היתה התורה כותבת לשון זו.

ובאמת פרעה השקיע מאמצים אדירים בחכמה גדולה מאד. ומתוך רוע לבו ולרוב שנאתו לעם ישראל, ניצל את כל כשרונותיו ורובי כוחותיו, לכלות את ישראל ח"ו, בעצות עמוקות ומכוונות, מעמקי תהום שנאתו ורוע לבו.

וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם, וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף, וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ, הָבָה נִּתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ, וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס, וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ, וַיְמָרֲרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֵת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ, וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה, וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם בַּת הִוא וָחָיָה, וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים, וַיִּקְרָא מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת וַיֹּאמֶר לָהֶן מַדּוּעַ עֲשִׂיתֶן הַדָּבָר הַזֶּה וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים, וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדֹת אֶל פַּרְעֹה כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת כִּי חָיוֹת הֵנָּה בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ, וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים לַמְיַלְּדֹת וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד, וַיְהִי כִּי יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים, וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן, וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי, וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלשָׁה יְרָחִים, וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר, וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ, וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ, וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה, וַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ אֶל בַּת פַּרְעֹה הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת וְתֵינִק לָךְ אֶת הַיָּלֶד, וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה לֵכִי וַתֵּלֶךְ הָעַלְמָה וַתִּקְרָא אֶת אֵם הַיָּלֶד, וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה הֵילִיכִי אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה וְהֵינִקִהוּ לִי וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת שְׂכָרֵךְ וַתִּקַּח הָאִשָּׁה הַיֶּלֶד וַתְּנִיקֵהוּ, וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ משֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ. (א, ז-כב, ב, א-י)

וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם. (א, ז)

ובפסוק שלפניו נאמר, וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא (שמות א, ו). וכל המפרשים שאלו מה הקשר בין הדברים. והרב אוה"ח הקדוש ז"ל תמה למה חזר לכתוב מיתת יוסף וכבר נאמרה סוף פרשת ויחי, וכתב שהמלאך המגיד של מרן הב"י אמר לו טעם סמיכות זה, והוא דרך סודי. עכ"ל.

ואולי י"ל שבחן של ישראל, שהיו חזקים בבטחונם בה' ברוך הוא, וגם קושי השעבוד וגזרותיו הרעות של פרעה הרשע, לא הרתיעו אותם, ולא נמנעו מתת פרים בעתו. וכדי שלא יבא הטוען לומר דאולי זה היה בימי מלכותו של יוסף ועליו סמכו להתרבות ולהתעצם במאד מאד, כי שקטים ושאננים היו כל ימי חייו של יוסף והיו כאדוני הארץ. ע"כ הקדים לומר "וימת יוסף". ושמא תאמר שעדיין היו אחיו בחיים, וכל זמן שהיה אחד השבטים בחיים, עדיין לא החֵל השעבוד, לכן כתב, "וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא ובני ישראל פרו וישרצו וגו' ותמלא הארץ אותם". כלומר, שגם אחר מות יוסף ואחיו וכל הדור ההוא, שאז בודאי התחיל כבר השעבוד, וגם הגזרות היו בעיצומם, מ"מ המשיכו לקיים מצות האל ברוך הוא, ולא חישְּׁבו חשבונות לומר איך נפרנס אותם ואיך נחנך אותם, וכו'. אלא בטחו בה' ועליו נסמכו סמיכה שיש בה ממש, ופרו והתרבו במאד מאד.

וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ. (א, א)

כתב רבינו יעקב בעל הטורים ע"ה, וז"ל, הפסוק מתחיל בוא'ו ומסיים בוא'ו, כנגד י"ב שבטים, משל לבונה פלטרין בעמוד א' ונפל, וחזר ובנאו בשני עמודים ונפל, בשלשה עמודים ונפל, מה עשה? בנאו בי"ב עמודים ועמד! כך אברהם ויצחק, יצא מהם פסולת, עד י"ב שבטים שלא היה בהם פסולת, וזהו "ווי העמודים" (שמות לח, י), שהם עמודי העולם. עכ"ל.

וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ. (א, א)

עוד אפשר לומר בזה, שלכן קרא בשמותם בתחילת ירידתם למצרים, להודיע לבניהם ובני בניהם, שישמרו גם על שמותם שלא ישנו אותם, וכמו ששמות האבות ובניהם היו כולם קדש, ובהם תחינות והודיות לה' יתברך, ראובן שמעון יהודה וכו'. ואשר שמירת השמות הוא אוצר לחכמה ויראת ה', ושמירת דרכי אבות. על כן הדגישה לנו התורה "ואלה שמות". וכל כך חשוב הדבר עד שהחומש הזה המדבר על הגלות ועל הגאולה, נקרא שמו "חומש שמות", לרמז שהשמות קובעים את מעמדם של ישראל להגן עליהם גם בגלותם, ובזכות השמות נגאלו ישראל.

וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ. (א, א)

רבינו אברהם ן' עזרא ז"ל, כתב, טעם הוא'ו [שנזכר "ואלה"], בעבור שהזכיר בסוף הספר הראשון כי ראה יוסף לבניו בני שלשים, הזכיר כי אחיו ברדתם היו מעטים, ופרו ורבו וכו', ע"ש. וכעין זה כתוב בדעת זקנים מבעלי התוספות, שלכך מנאן עכשיו, להודיע לך ששבעים נפש לבד, עצמו ורבו עד שש מאות אלף רגלי, ע"ש.

וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל הַיָּם. (יד, א-ב)