הרב עמאר - על החיוב לשאת בעול עם חברו בכל מה שיכול

וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה. (ב, ו)

רבות דרשו בה חז"ל, וכן רבו הפירושים בדברי קדמונינו עליהם השלום. ואולם דבר מחודש כתב רבינו יעקב בעל הטורים ז"ל, "והנה נער בוכה", זה אהרן שהניחתו אצל התיבה, "נער בכה", בגימטריא "זה אהרן הכהן". עכ"ל. והוא נפלא, דלפי זה נער כפשוטו שאהרן כבר היה נער ביחס לבן שלשה ירחים.

ובזה התעוררתי לראות את הקשר המשפחתי בין האחים, והנשיאה בעול. כי הנה למרות המצב הקשה שבו היו נתונים בעת ההיא, הורי משה מכינים תבה ראויה, להניחו בה כדי להרחיקו ממקור הסכנה, שבמקרה הזה היא בבית, והם יושבים ומתפללים, ואהרן עומד ע"י התבה ובוכה, ומרים כבר נאמר עליה (שמות ב, ד), ותתצב אחותו מרחוק לְדֵעָה מה יעשה לו.

ואעפ"י שאין בכל זה כדי להצילו מטרף שיניו של אותו רשע, עכ"פ הם השתדלו לעשות כל אשר יכלו לעשות, ולא עליהם המלאכה לגמור, רק לא פטרו עצמם מעשות אשר לאל ידם.

וזה דומה למה שאמרו על בתיה ששלחה את אמתה, ודרשו בסוטה (יב, א) ששלחה ידה, ונשתרבבה אמתה אמות הרבה. ושאלו בעלי המוסר, מה עלה בדעתה של בתיה בשולחה ידה למרחק גדול כל כך, והרי אדם שולח את ידו עד מקום שמשער שיוכל להגיע אליו, ועלול לטעות בדבר מועט, אבל לא באמה שלמה, ובודאי לא בכמה אמות. ולמדו מזה הנהגה נכונה, שיעשה אדם כל מה שביכולתו, אפילו כשברור לו שאינו יכול להשלים הענין, וכשהוא עושה כל מה שיכול לעשות, הקב"ה משלים את הענין, בכוחו הגדול.

וכאן גם כן הורי משה, ומרים ואהרן השתדלו לעשות כל מה שיכלו לעשות, והקב"ה השלים עליהם לטוב, ולא רק שאחיהם ניצל, אלא הקב"ה הביא ישועתו על ידם, והרבה דרכים לפניו ישתבח שמו, והוא רב להושיע, וגילגל ישועתו על ידם לזכותם ולשמחם. ובתיה בת פרעה ראתה נער בוכה, ודין דינא דגרמ'י לעורר חמלתה להציל את הילד, אפילו שידעה שמילדי העברים הוא, והמשך הצלתו באה ע"י מרים, שנצבה מרחוק ולא רצתה להניחו לנפשו, ומיד כשראתה שבתיה מתקשה למצוא לו מינקת, הציעה היא את עזרתה, והביאה לו את אמו אשר ילדתו, שהיא תניקהו בחן ובחמלה, ובקדושה וטהרה.