הרב עמאר - ישועת ה' כהרף עין

וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם. (יב, לט)

ומה יקרו דברי התרגום של יונתן בן עוזיאל, וז"ל, והוו קטעין מן לישא דאפיקו ממצרים, וסדרין על רישיהון, ומתאפי להון מחומתא דשֵמשא, חרירן פטירן, ארום לא חמיע, ארום אִתריכו ממצרים, ולא יכילו למשהי, וספקא להון למיכל עד חמיסר יומין לירחא דאייר, מטול דזוודין לא עבדו להון.

[וגם מזה יש מעט הוכחה למה שכתבתי לעיל במאמר כ"ח, דהמִצוות היו קבועים מראש ומעיקרא, ולא נוצרו בעקבות אירוע זה או אחר, שהם אכלו מצה חדש ימים מט"ו ניסן עד ט"ו אייר, והתורה ציותה, שבעת ימים מצות תאכלו. וכבר כתבתי שרשב"י ע"ה אמר לר"א בנו, שאותם שבעת ימים מתקנים כל השנה כולה והסביר לו הדברים בטעמם הפנימי, נמצא דהגם שקישר הקב"ה את המצווֹת הללו, עם מה שאירע לאבותינו, מ"מ לכל מצוה יש שרשים וטעמים פנימיים עמוק עמוק מי ימצאנו.]

וענין "ולא יכלו להתמהמה", הוא מגזרתו יתברך שהוא משנה עתים ומחליף הזמנים, ונתן קצבה לכל דבר וענין, וכשם שאין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא, כן הדבר הזה, שבבא עת דודים לא יכלו להתמהמה אפילו לשיעור החמץ. ואולי גם זה נכלל במה שלימדונו ישועת ה' כהרף עין.

והגם שהתכוננו ישראל זמן רב, מיום בוא משה לבשר לעם לאמר "פקד פקדתי אתכם", שסימן זה מסור היה בידם מאבותיהם כידוע, ויאמן העם ויקדו וישתחוו לה' בשירות והודאות, על פדות נפשם וישועתם. ומאז עברו עליהם כמה הרפתקאות, ובעינם ראו כמה וכמה נפלאות, ובכל שעה היו אומרים בא זמן הישועה, ופרעה מכריז ואומר רק הסר מעלי המות הזה, ואנכי אשלח אתכם, ועם כל זה בבא עתם עת דודים, היו מופתעים, וגם צדה לא עשו להם, והיה הדבר בפתאומיות. וכבר אמרו חז"ל (ראה סנדרין צז, א). אשר למרות שיש מצוה לצפות לה כל הימים, עם כל זאת, דרך הגאולה פתאום יבא האיש לביתו. והוא מוסר גדול לנו בדור האחרון, בו התקיימו כל הסימנים של הגאולה שאמרו נביאינו וחכמינו ע"ה, והדבר קרוב אלינו מאד, הנה זה עומד אחר כתלינו, ומיד מיד יתגלה בכל הדרו ויופיע באור גדול.

וראוי לכל מתבונן להכין עצמו, בבחינת בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר (קהלת ט, ח), ולא יתפס כשהוא מחוסר תורה ותשובה וכתמים על בגדיו, ולא טוהר מאשמיו, ולא רוחץ מפגמיו. אוי לה לאותה בושה. וידוע שהרב בעל חפץ חיים ע"ה היה מכין עצמו כל העת והיתה לו חליפה מיוחדת לקבל בה פני משיח צדקנו. וגם היה מרבה ללמוד בסדר קדשים וכתב על זה חיבור בשם "ליקטי הלכות", באמרו שהוא כהן וצריך לידע הלכות אלו הנוגעות לעבודת בית המקדש במהרה יבנה.

ושמעתי מפה הגה"צ רבי צבי ברוידא ע"ה אב"ד מקודש בעי"ת פתח תקוה ת"ו, ששמע מת"ח אחד שהיה בביתו של הרב חפץ חיים ע"ה וזיע"א, והיה הרב יושב ולומד תורה בנחת ושלוה, וזה היה בעת זקנותו, ולפתע נשמע קול שאון מעיר, והיה רעש ברחוב, ותיף ומיד קם הרב ז"ל בחרדה גדולה והיה קורא ואומר, "הוא בא הוא בא", וניגש אל החלון לבדוק ולראות, וניגש אליו הת"ח הזה שהיה עמו בעת ההיא ושאלו למי כת"ר מחכה שיבא, והשיב לו הרב חפץ חיים בפשיטות, לבא המשיח אני מחכה ומצפה. וסיים הגה"צ ר"צ ברויידא ז"ל, שכל כך היה מצפה, והיתה הציפיה מוחשית כאדם המצפה לקבל פני איש רם ונישא, שהוא אוהבו כנפשו ואחר שנים של ציפיה דרוכה אמרו לו שיזכה לראותו היום, עד שכל קול וכל רעש שהוא שומע הוא נדרך, באמרו הנה אהובי בא. וזה לנו לימוד גדול להתחזק בהכנה וציפייה לקבל פני מלכנו בב"א.