הרב עמאר - גזרתו יתברך שפרעה בעצמו יתחנן אל בני ישראל שיצאו ממצרים

וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה הוּא וְכָל עֲבָדָיו וְכָל מִצְרַיִם וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת, וַיִּקְרָא לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם אַתֶּם גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' כְּדַבֶּרְכֶם. (יב, ל-לא)

ובתרגום יונתן בן עוזיאל כתב (פסוק ל"א), ותחום ארעא דמצרים מהלך ארבע מאה פרסי הות, וארעא דגושן דתמן משה ובני ישראל, במציעות ארעא דמצרים הות, ופלטרין דבית מלכותא דפרעה בריש ארעא דמצרים הות, וכד קרא למשה ולאהרן בליליא דפסחא אשתמע קליה עד ארעא דגֹשן מתחנן היה פרעה בקל עציב, וכן אמר קומו פוקו מגו עמי וכו'.

ואולי למד כן מלשון המקרא, ויקרא למשה ולאהרן, וכבר אמרו חז"ל (ראה ב"ר עד, ז ודו"ק), שאין קריאה אלא לשון חיבה, וע"כ פירש הוא ז"ל, שהתחנן בקולו, שזו היתה קריאה של בקשה ותחנון, ולא צעקה של נזיפה.

וכך גזרה חכמתו יתברך, שאחר השלמת התוכנית המיוחדת, שהיתה מיוחדת ללימוד האמונה בהי"ת, במהלך העשר מכות וכל מה שכרוך בהם. מעתה הגיע הזמן הראוי לצאת בני ישראל ממצרים, והיה די בכך שיסכים פרעה על יציאתם ולא עוד. אך מפני שדיבר בחוצפה כלפי מעלה ואמר מי ה', לא ידעתי את ה', וגם את ישראל לא אשלח (שמות ה, ב), ע"כ הביאו הקב"ה, למצב שהוא מבקש ומתחנן לישראל שיצאו בכל מחיר ובכל תנאי. כי כן דרכו יתברך לנהוג במתחכמים להפר דבר ה' וגזרתו. שלא די שאינם יכולים להפר דבר ה', שהוא דבר פשוט וברור, אלא גם זאת עושה להם שהם עצמם יקיימו דבר ה' ויבצעוהו, ויתחננו וישתדלו על קיומו, והדוגמאות לזה רבות הן, וזו אחת מהן.

וע"כ אומר להם פרעה, קומו צאו מתוך עמי גם אתם גם בני ישראל, גם צאנכם גם בקרכם וגו', וכל עמו נשתתפו עמו כמו שנאמר (להלן פסוקים לג-לד) ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם וגו', וישא העם את בצקו טרם יחמץ וגו'.

ובזה יובן הכתוב, ויהי בשלח פרעה את העם (שמות יג, יז), והקשה רבינו אוה"ח הקדוש זיע"א, למה תלה יציאתנו בידי פרעה, והלא ה' הוא שהוציאנו ביד חזקה ובזרוע נטויה. ולפי האמור אתי שפיר שה' מגלה שסוף דבר שפרעה בעצמו שילחם בהתחננו להם לאמר, קומו צאו וגו'. ובזה יש יתרון מיוחד במינו שאותו האיש שהצהיר בגאוה ובוז פעמים אין מספר, שלא ישלח את ישראל ממצרים, ודיבר בשחצנות יתירה כלפי מעלה, ולא חש על כבוד הי"ת והדר גאונו, ובגאוותו שחקים הרקיע. והקב"ה שהוא גאה על גאים, השפילו עדי ארץ, ועולל עד עפר קרנו, ובמדה שבה רצה להתרומם ולהתנשא, בה עצמה השפילו עדי ארץ, כי בתחילה אמר "מי ה' אשר אשמע בקולו", ואחר כך כמה וכמה פעמים הודה ואמר לעיני כל, "ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים", והיה מתחנן בפני משה רבנו שיעתיר בעדו, וסוף דבר בא לידי מדה שיהא ירא ופוחד מנוכחות ישראל בארצו, ותחת אשר בתחילה אמר "ואת בני ישראל לא אשלח", לבסוף בכה והתחנן "קומו צאו מתוך עמי", אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה. וזהו כבוד הי"ת שיוודע שמו בכל הארץ, ויראו ממנו גדולים וקטנים.