הרב עמאר - טעם אכילת הפסח במתנים חגורות ובמנעלים ומקלות

וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַה'. (יב, יא)

ופירש"י ז"ל "מתניכם חגורים", מזומנים לדרך, עכ"ל. וברור שלכן גם ציוה להם שיהיו נעליהם ברגליהם, שכן בצורה זאת מכין האדם את עצמו בצאתו לדרך, וגם "מקלכם בידכם", הן להליכה, שלפעמים יש בה הרים וגבעות, ואמות מים ונחלים, שהמקל הוא בהם למשענת ולתועלת רבה, והן להנהגת החמורים ברוכבם עליהם, וכמ"ש הראב"ע ז"ל וז"ל, וטעם "וככה תאכלו אותו", פסח מצרים לבדו. והמינים אשר בארגלן, עושים ככה היום זכר ליציאת מצרים, ואלה תועי רוח כולם ילכו יום חמשה עשר מארצם זכר ליציאת מצרים ומקלכם בידכם, לנהוג החמורים, כמו ויך את האתון במקל (במדבר כב, כז). עכ"ל.

ורבינו עובדיה ספורנו ז"ל כתב, "מתניכם חגורים", מזומנים לדרך, כענין וישנס מתניו (מ"א יח, מו), להורות על בטחון בלתי מסופק באל יתברך, בהיותם מכינים עצמם לדרך, בעודם בבית כלא. עכ"ל.

ואפשר שזה עצמו הוא מוסיף זכות, בעשותם צעדים כאלה לעיני כל, והם עדיין עבדים נרצעים בתוך בית הכלא, וכעין מה שאמר ה' למשה בעת עומדם על הים (שמות יד, טו), מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו. וקפץ תחילה נחשון בן עמינדב וצעק (כמבואר בסוטה לז, א) באו מים עד נפש, כמו שנאמר (תהלים סט, ב), הושיעני אלהים כי באו מים עד נפש, ורק אז נקרע להם הים ונהפך ליבשה (א"ה ומה נפלאו דברי נחשון בצעקתו שהרי זעק "הושיעני אלהים כי באו מים עד נפש", והנה לא אמר הושיעני הוי"ה, לפי שבעת ההיא היה תוקף הדין עצום על ישראל, והמלאכים היו מקטרגים עליהם באמור, הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי ע"ז, וכדרשתם (מדרש תהלים טו, ה), עה"פ (שמות יד, כב) והמים להם חומה אל תקרי חומה אלא חמה. ונחשון ע"י מסירות נפשו מיתק הדינים הרמוזים בשם אלוהים שהמיתוק טוב מן החסדים הפשוטים, ולכן זעק הושיעני "אלהים" דייקא, ודו"ק - יבח"ר), ורבינו משה אלשיך ע"ה דקדק את זה יפה בפסוק, ויבואו בתוך הים ביבשה (שמות יד, כב), שקודם באו בתוך הים, ואח"כ נהפך ליבשה. והטעם שהיו צריכים לגלות בטחונם בה' ואז נגלה עליהם כבוד ה', ע"י שהיו ראויים אליו, במסירות נפשם על דברו יתברך.