הרב עמאר - פרשת ויחי

וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל וַיְהִי לְמַס עֹבֵד: (מט, טו)

ופירש רבינו אברהם ן' עזרא ז"ל, כאשר ראה ארצו ומקום מנוחתו נעימים, נטה שכמו לסבול כל משא, כאשר ישא החמור, ושם כעבד נותן מס וכו'.

יִשָּׂשׂכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם: (מט, יד)

פירש"י ז"ל, חמור בעל עצמות, סובל עול תורה כחמור חזק שמטעינין אותו משא כבד והוא מדברי רבותינו (ב"ר צט, ט). וכעי"ז פירש הראב"ע ז"ל (שם), ועיין עוד בדברי רבינו עובדיה ספורנו ז"ל (שם).

אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה וְלַשּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ וּבְדַם עֲנָבִים סוּתֹה: (מט, יא)

ותירגם יונתן בן עוזיאל, מה יאי מלכא משיחא דעתיד למיקום מדבית יהודה, אסר חרצוי ונחית ומסדר סדרי קרבא בעלי דבבוי ומקטל מלכין עם שולטניהון, ולית מליך ושולטן דיקום קדמוי, מסמק טוריא מן אדם קטיליהון לבושוי מעגעגין באדמא (פי' נצבעים באדום), מדמא לעצור דענבין. וכן הוא בתרגום ירושלמי. ע"ש.

לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי יָבֹא שִׁילֹה וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים: (מט, י)

אמרו רבותינו (סנהדרין ה, א), לא יסור שבט מיהודה, אלו ראשי גלויות שבבבל, שרודים את העם בשבט, הממונים ע"פ המלכות, ומחוקק מבין רגליו, אלו הנשיאים שבארץ ישראל. והביא דבריהם רש"י ז"ל בפירושו.

שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם, בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר, אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל: (מט, ה-ז)

כל המפרשים כתבו שהוכיחם יעקב על מעשה שכם, וכאשר פירשו רש"י ז"ל (מט, ה), והראב"ע ז"ל (שם), וגם הרמב"ן ז"ל (שם), ושאר מפרשים. ומפשטות המקרא נראה שהוא כועס עליהם על מעשה שכם וגם על מכירת יוסף וכמ"ש רש"י ז"ל שם. ואשר על כן אמר יעקב, בסודם אל תבא נפשי וגו'.

הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב וְשִׁמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם: (מט, ב)

כתב בעל הטורים, ושמעו אל ישראל. בגימטריא זהו קצו של מלך המשיח.

וגם בפסוק הקודם (לעיל מט, א), שנאמר, ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים, כתב הרמב"ן ז"ל (שם), שהם ימות המשיח, כי יעקב רומז על זה בדבריו, כמו שאמר (להלן מט, י), עד כי יבא שילה וגו'. וכעין זה כתב בפירוש רבנו עובדיה ספורנו ז"ל (שם).

וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים: (מט, א)

אמרו רבותינו (פסחים נו, א ב"ר צו, א ושם צט, ה ותנחומא ויחי פ"ח), ביקש יעקב לגלות הקץ, ונסתלקה ממנו שכינה. וכן הוא בתרגומים כאן ובדברי רש"י ז"ל.

וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים: (מט, א)

ובתרגום יונתן בן עוזיאל כתב: וקרא יעקב לבנוי ואמר להום אדכו מסואבותא, ואחוי לכון רזייא סתימיא קיצייא גניזיא, ומתן אגרהון דצדיקייא. ופורענותהון דרשיעיא, וטלניתא דעדן מה היא, כחדא מתכנשין תריסר שבטי ישראל, מקפין דרגשא דדהבא דרביע עלה, מן דאיתגלי איקר שכינתא דה' קיצא דעתיד מלכא משיחא למיתי איתכסי מיניה, ובכן אמר איתו ואיתני לכון מה דיארע יתכון בסוף יומיא [תרגום - ויקרא יעקב לבניו ואמר להם, הִטהרו מטומאתכם, ואגלה לכם סודות סתומים והקץ הגנוז, ומתן שכרם של צדיקים ופורען הרשעים וכו'], וכן הוא בתרגום ירושלמי.

וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הִנֵּה אָנֹכִי מֵת וְהָיָה אֱלֹהִים עִמָּכֶם וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ אֲבֹתֵיכֶם: (מח, כא)

כאן לא אמר יעקב "האלהים" שהוא רחמים, וכפי שאמר ליוסף בעת שברכו. ואפשר שמכאן נלמד, שהאבלים בזמן אבלם מדת הדין מתוחה עליהם, וצריכים רחמים. וידוע שלכן אין אומרים תחנון בבית האבלים, וגם ענין הקדיש הוא להמתיק את הדינים, ונרמז הענין כאן באומרו, הנה אנכי מת והיה אלהים עמכם.

וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמַר הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה, הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ: (מח, טו-טז)

בשעה שבירך יעקב את יוסף פתח בשם "האלהים" והמשיך ב"המלאך" הגואל אותי מכל רע וגו'. ויש להבין למה לא בירכם יעקב בשם הוי"ה שהוא שם של רחמים.