הרב עמאר - ברכה בשם "האלהים" היא ברכה תמידית המתקיימת לעד

וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמַר הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה, הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ: (מח, טו-טז)

בשעה שבירך יעקב את יוסף פתח בשם "האלהים" והמשיך ב"המלאך" הגואל אותי מכל רע וגו'. ויש להבין למה לא בירכם יעקב בשם הוי"ה שהוא שם של רחמים.

אמנם יש לומר שיעקב אבינו ע"ה אחז בדרך אביו בברכו אותו, שיצחק אמר ליעקב (בראשית כז, כח), ויתן לך האלהים מטל השמים וגו'. והנה בכתבי האר"י ז"ל איתא, דאע"ג דשם אלהים הוא דין, מכל מקום, כאשר מוסיפים אות ה' לשם אלהים, הריהו מתמתק ואין בו מדת הדין אלא רחמים, כי אלהים עולה בגימ' פ"ו, ולכשתוסיף אות ה' עולה בגימ' צ"א כמספר הוי"ה אדנו"ת המורה על מיתוק הדינים. כי שם הוי"ה שהוא רחמים מתלבש על אותיות דאדנו"ת וממתיק אותם. והכי נמי אות ה' ממתקת את שם אלהים, ואפשר שהאות ה' רומזת לחמשה חסדים, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד. והם ממתיקים את חמש האותיות דאלהים שהם כנגד ה' גבורות. ועל כן בירך יצחק את יעקב במדה זו, ויתן לך האלהים (וראה מה שנתבאר בפרשת תולדות מאמר יב).

ונראה לענ"ד דיש בזה ברכה גדולה, כי אם היו יצחק ויעקב מברכים בשם הוי"ה, אזי המתברכים היו זוכים לברכה רק כשהם ראויים למדה זו, אבל אם יחטאו ח"ו, הרי כבר אמר רבותינו (ב"ר לג, ג ושם עג, ג ובילקו"ש בראשית רמז נז), שהרשעים מהפכים את מדת הרחמים למדת הדין רח"ל. וא"כ לא יוכלו לזכות לברכות.

לכן בחכמה עשו אבותינו ובירכו את יוצאי חלציהם בשם "האלהים" שענינו מיתוק הדינים, וגם בשעה שמדת הדין מתוחה, הרי הדינים מתמתקים מכח שם "האלהים".

ובזה פירשתי מה שנא' (תהלים סז, ב), אלהים יחננו ויברכו יאר פניו אתנו סלה. היינו, שאם זוכים, אז גם מדת הדין מסכמת לברכה ע"י ההתמתקות, וזהו "אלהים יחננו ויברכנו", ואז הברכה הזו היא המעולה שבברכות, ונמשכת לעולם, כמו שממשיך ואומר, יאר פניו אתנו "סלה", היינו שהיא ברכה ללא הפסק, באין מקטרג ומחריד.

ועל כן בירך יעקב את יוסף ואמר, "האלהים" אשר התהלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק, כלומר, זו היא המדה שבה בירכוני אבותי אברהם ויצחק. ואם תשאל במה היה להם כח לברך בשם "האלהים" היינו שיכולים להמתיק את הדינים. לזה המשיך ואמר, אשר התהלכו אבותי לפניו, היינו, כי האבות הקדושים היו עובדים את הי"ת עבודה שלימה ותמה, עד שלא היה למדת הדין שום פתחון פה עליהם, ולכן לא נזקקו לרחמים כלל, ולכן יכלו לברך את יוצאי חלציהם בשם "האלהים", כי בדרך שאדם מודד מודדין לו מדה כנגד מדה (ראה משנה סוטה א, ז ובגמ' סנהדרין ק, א).

ואחר כך המשיך יעקב אבינו ע"ה ואמר, "האלהים" הרועה אותי מעודי עד היום הזה, כלומר, שגם הוא המשיך את דרך אבותיו בקודש, וכאשר היתה עבודתם כן היתה עבודתו בקודש, ולכן גם עליו לא היה למדת הדין שום פתחון פה, ולכן גם הוא יכול לברך את בניו כפי שנתברך מאבותיו, וזה מה שעשה ויברך את יוסף וגו'

והנה ראיתי להרשב"ם ז"ל שכתב ויברך את יוסף, ברכת הבנים היא ברכת האב, וכן נראה גם דעת הרמב"ן ז"ל. ורבינו הקדוש מהר"ח ן' עטאר זלה"ה בספר אוה"ח הקשה למה לא יברך את יוסף עצמו. וכתב לתרץ וזה לשונו: והנכון בעיני, כי בתיבת "ויברך" רשם הכתוב כי בירך [יעקב] ליוסף שיהיה תמיד מבורך. עוד יתבאר על פי דבריהם שאמרו (במדב"ר יא, ב), שמפתח הברכות היה ביד אברהם ומסרו ליצחק, ויצחק מסרו ליעקב, ויעקב מסרו ליוסף, והוא אומרו ויברך וגו', פירוש מסר בידו [את] מפתח הברכות.

ועל פי מה שביארתי בס"ד עולה שיעקב אבינו ע"ה מסר את מפתח הברכות ליוסף ממש באותה מדה כפי שנמסרה לו הברכה, והיא הברכה בשם "האלהים", וכאמור.

ועדיין צריך להבין למה בהגיע יעקב לבני יוסף, עזב את שם "האלהים" ואמר המלאך הגואל אותי וגו', ולמה הוצרך לברכם ע"י המלאך.

אמנם נראה בזה, כי "מלאך" עולה בגימטריא צ"א שהוא גם עולה בגימ' הוי"ה אדנו"ת וכמו שם "האלהים", שענינם מיתוק הדינים. והנה אפשר שחשש יעקב אבינו ע"ה שבני יוסף לא יוכלו להגיע לדרגתו ולדרגת אבותיו להתהלך לפני "האלהים", והיה חושש שלא יוכלו להשיג את אותה ברכה. לכך תיכף אחר שבירך את יוסף ב"האלהים" וגו', בירך את בניו ב"המלאך" הגואל אותי וגו' יברך את הנערים. כי את הברכה הזאת יוכלו להשיג על כל פנים. ושוב ראיתי לרבנו עובדיה ספורנו ז"ל שכתב, וז"ל, המלאך הגואל אותי מכל רע יברך וגו', ציוה שהמלאך הגואל אותי יברך את הנערים, אם אינם ראויים לברכתך בלתי אמצעי. עכ"ל. ושמחתי שכיונתי לדב"ק בזה.

ומיד הוסיף יעקב ובירכם "ויקרא בהם שמי ושם אבותי", כלומר, שלא יתנתקו מאבותיהם ח"ו, כאשר הם לא זוכים להתברך בשם "האלהים" כאבותיהם, אלא ע"י מלאך, לזה אמר ויקרא בהם וגו', כלומר, שגם אם יהיו במצב שאינם ראויים לילך במדת אבותיהם אברהם יצחק ויעקב, בכל זאת ויקרא בהם שמי ושם אבותי וידגו לרוב בקרב הארץ.