הרב עמאר - בענין מלחמת יעקב ובניו עם בני העיר שכם

שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם, בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר, אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל: (מט, ה-ז)

כל המפרשים כתבו שהוכיחם יעקב על מעשה שכם, וכאשר פירשו רש"י ז"ל (מט, ה), והראב"ע ז"ל (שם), וגם הרמב"ן ז"ל (שם), ושאר מפרשים. ומפשטות המקרא נראה שהוא כועס עליהם על מעשה שכם וגם על מכירת יוסף וכמ"ש רש"י ז"ל שם. ואשר על כן אמר יעקב, בסודם אל תבא נפשי וגו'.

וכן הוא בפירוש הרמב"ן ז"ל שכתב, וז"ל, וכבר פירשתי (לעיל לד יג), כי יעקב קצף על שמעון ולוי בהרגם אנשי העיר (שכם), בעבור שעשו חמס, כי הם לא חטאו כלל (בענין דינה), ובאו בברית ונימולו, ואולי ישובו אל ה', ויהיו כולם בכלל אנשי בית אברהם ומן הנפש אשר עשו. ועוד חרה לו שלא יאמרו שבעצתו נעשה הדבר, ויהיה חלול ה', שיעשה הנביא חמס ושׁוד, וזה טעם בסודם אל תבא נפשי, התנצלות שלא היה בסודם, בענותם במרמה. ובקהלם לא נתיחד, כשבאו על העיר והרגום, ולכן יקלל אפם ועברתם, וכן תירגם אונקלוס ברזיהון לא הות נפשי וכו'. עכל"ק.

ובימינו רבים המלעיזים על אבינו בחיר האבות איש האמת והצדק, איך עלתה לו כזאת להרוג עיר שלמה בגלל חטא של יחיד, ויהיה חמור כמה שיהיה, וחשבו שגם יעקב אבינו ע"ה, הסכים על ידם, וכמו שהוא עצמו אמר ליוסף כאן (לעיל מח, כב), ואני הנה נתתי לך שכם וגו' אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי, אך לא שמו לבם לפסוק זה בו הוכיחם בדברים עזים, ובודאי לא ראו דברי הרמב"ן ז"ל הללו.

ומה שאמר יעקב (שם), בחרבי ובקשתי, תירגם אונקלוס בצלותי ובבעותי, ורש"י ז"ל (שם), כתב, בחרבי ובקשתי בחכמתו ותפלתו. וע"ש בדברי הרא"ם ז"ל דא"א לומר בחרבי ובקשתי על חרבם של שמעון ולוי, דהא לא עשו מדעתו של יעקב, שהרי כעס עליהם על זה. ועוד כתב, ולענ"ד בלאו הכי אי אפשר לומר על חרבו ממש, דא"כ איזה נתינת טעם יש בזה שלכן הוא מוסרה ליוסף. והרי זה ראוי לראובן ושמעון שהם נלחמו בעיר וכבשוה. וע"ע בשאר דברי המפרשים (שם). וע"כ יחתמו פי השטנים המשטינים על עם ה' רעה, לאמור ליסטים אתם ח"ו.

ושמעון ולוי שעשו כן, כתב רבינו הקדוש בעל אוה"ח זלה"ה (בראשית מט, ה), שהיה טבע שמעון ולוי חם כאומרו (ש"א טז, יב), והוא אדמוני. כי מי שיגבר בו יסוד האש עם היות שיתעצם בכל עוצם הזריזות בעבודת ה' לא ימלט משגגות וכו'. ע"ש. וא"כ האש הטבעית שהיתה מרובה בהם, העבירתם על דעתם ועשו מעשה חמור שעליו כעס אביהם מאד, ואמר עליהם דברים חמורים, וגם קילל את אפם ואת עברתם.

ועיין עוד ברש"י ז"ל פרשת וישלח (בראשית לד, כה), שני בני יעקב, בניו היו ואף על פי כן נהגו עצמן שמעון ולוי כשאר אנשים שאינם בניו, שלא נטלו עצה ממנו. ומקור דבריו בב"ר (פ, י).

ואולם הרב אוה"ח הקדוש (שם), כתב, דשמעון ולוי רצו להרוג רק את בעל העבירה בלבד, אלא שכל בני העיר עמדו כנגדם להציל את שכם בן חמור שהיה מלכם, ונאלצו שמעון ולוי להלחם אתם, ולהורגם מדין רודף, ואשר על כן כתוב, ויהרגו כל זכר. ואת חמור ואת שכם בנו הרגו לפי חרב ויקחו את דינה אחותם (בראשית לד, כה-כו), יעו"ש.

ואפשר להוסיף עוד עפ"י דברי קדשו של הרב אוה"ח הק', דמטרתם שמעון ולוי בהריגת שכם בן חמור היתה כדי להציל את דינה אחותם, כי בעל העבירה לא הסכים לשחררה [א"ה ועוד כי מפני הבושה סירבה לחזור לבית אביה כמפורש בב"ר (פ, יא), והובא ברש"י (בראשית מו, ח), ולכן הוכרחו להורגו כדי שתתרצה לשוב לבית אביה. יבח"ר]. וכל אנשי שכם נקהלו ועמדו נגדם להציל את מלכם, וממילא ביקשו למנוע את הצלת דינה אחותם, ורצו להרוג את שמעון ולוי, והם חירפו את נפשם למות בעד אחותם, והי"ת עזרם, אך בהיותם נלחמים על נפשם להצילה נאלצו להרוג כל זכר וסוף דבר שלקחו את דינה אחותם.