הרב עמאר - אי אפשר להשיג השגות גדולות ללא הכנה מראש

וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים: (מט, א)

ובתרגום יונתן בן עוזיאל כתב: וקרא יעקב לבנוי ואמר להום אדכו מסואבותא, ואחוי לכון רזייא סתימיא קיצייא גניזיא, ומתן אגרהון דצדיקייא. ופורענותהון דרשיעיא, וטלניתא דעדן מה היא, כחדא מתכנשין תריסר שבטי ישראל, מקפין דרגשא דדהבא דרביע עלה, מן דאיתגלי איקר שכינתא דה' קיצא דעתיד מלכא משיחא למיתי איתכסי מיניה, ובכן אמר איתו ואיתני לכון מה דיארע יתכון בסוף יומיא [תרגום - ויקרא יעקב לבניו ואמר להם, הִטהרו מטומאתכם, ואגלה לכם סודות סתומים והקץ הגנוז, ומתן שכרם של צדיקים ופורען הרשעים וכו'], וכן הוא בתרגום ירושלמי.

וכנראה שלמדו בתרגומים את ענין ההטהרות מהטומאה מהלשון הכפול שבפסוק זה, ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה וגו'. והיה די שיאמר ויאמר יעקב לבניו האספו, ומהו לשון ויקרא יעקב וגו' "ויאמר האספו". אלא מכאן שאמר להם להכין עצמם לפני האסיפה, בבחינת והכינו את אשר יביאו (בראשית טז, ב), כי ידע יעקב אבינו את חשיבות השעה הזאת בה הוא רוצה לגלות לבניו רזין טמירין, ולגלות להם את זמן הקץ הנחתם, ובפרט למה שפירשתי בס"ד, דכונת הגילוי הזה הוא כדי לקרב קץ משיחיה. שבזה יעקב אבינו השתדל בכל זמן, ולזה תירגם ביונתן בן עוזיאל, שאמר להם הטהרו מטומאתכם.

והמעיין בתחילת האידרא רבה קדישא (זוהר ח"ג קכז, ב), בעת הילולת קדוש ה' מכובד התנא רבי שמעון בר יוחאי זיע"א, בעיניו יראה את הדמיון הגדול לכאן, כי גם הוא אסף את תלמידיו הקדושים לגלות להם רזין טמירין שלא גילה עד אז, ודרש מהם הכנה רבה לקראת מעמד זה, ואביא מעט מן הלשון שם:

אמר ר"ש לחבריא עד אימת ניתיב בקיימא דחד סמכא וכו', אתכנשו חבריא לבי אדרא מלובשין שריין סייפי ורומחי בידיכון אזדרזו בתקוניכון, בעיטא בחכמתא, בסוכלתנו, בדעתא, בחיזו, בידין, ברגלין, אמליכו עליכון למלכא דברשותיה חיי ומותא. למגזר מילין דקשוט מילין דקדישי עליונין צייתי להו, וחדאן למשמע להו ולמנדע להו. יתיב ר"ש ובכה ואמר וי אי גלינא וי אי לא גלינא. חבריא דהוה תמן אשתיקו. קם ר' אבא ואמר ליה אי ניחא קמיה דמר לגלאה, הא כתיב סוד ה' ליראיו והא חבריא אלין דחלין דקב"ה אינון, וכבר עאלו באדרא דבי משכנא מנהון עאלו מנהון נפקו וכו'. תאנא אתמנו חבריא קמיה דר"ש ואשתכחו רבי אלעזר בריה. ור' אבא. ור' יהודה. ורבי יוסי בר יעקב. ור' יצחק. ור' חזקיה בר רב. ור' חייא. ור' יוסי. ור' ייסא. ידין יהבו לרבי שמעון ואצבען זקפו לעילא, ועאלו בחקלא ביני אילני ויתבו. קם ר"ש וצלי צלותיה. יתיב בגווייהו ואמר כל חד ישוי ידוי בתוקפוי. שוו ידייהו ונסיב לון וכו'. ע"כ.

וגם כאן גילה לנו התרגומים את הרמוז בפסוק, שדרש יעקב אבינו ע"ה מבניו, שיטהרו מכל טומאה, והוא מעט המכיל את המרובה הנדרש באותה עת, כדי שיהיו ראויים לשעה הגדולה, ושתשרה עליהם השכינה. ויוכלו לשמוע מאבינו הגדול, את הגילוים הנוראים.

ומשראה יעקב אבינו ע"ה שנסתם ממנו הקץ וזמן התגלות המשיח, וכדברי רבותינו בגמרא (פסחים נו, א), וכן בתרגומים הנ"ל שם, וכן נזכר בדברי רש"י ז"ל (שם), ביקש יעקב לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה והתחיל לומר דברים אחרים.

ואביא עוד מדברי בעלי התוספות בספר דעת זקנים שכתבו, את אשר יקרא אתכם - פירוש בסוף ארבע מאות ושלשים שנה של גלות מצרים, [דמילת] "הימים" מכריחנו לפרש כן, דאי לא, הוה ליה למכתב באחרית ימים, בסוף ימי העולם. ושמעתי באחרית הימים, של הקב"ה, דהיינו, בסוף חמשת אלפים. וביקש יעקב לגלות הקץ ונסתלקה ממנו שכינה, ותמה ואמר, למה אלו אין ראויים לגלות להן הקץ והלא אין בהם חטא, כלומר, אין בכל שמות השבטים לא חי"ת ולא טי"ת. השיבו רוח הקדש גם אין בכל אותיות שמות השבטים לא קו"ף ולא צד"י, אם כן אינן ראויין לגלות הקץ, ועל אשר קראת לבניך, להם אתה קורא, לי אין אתה קורא, כמה דאת אמר ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל (ישעיה מג, כב), אין המדה זו שלך הולך רכיל מגלה סוד וגו', כשראה יעקב כך, הפליגן בדברים ואמר, ראובן בכורי אתה, ומעין זה כתב בפי' ר"י בעל הטורים.

והמעיין היטב בדברי האדרא רבה שם, יראה כמה דברים שוים יש בין שתי ההתכנסויות, ויבין מעט מן הקורות בעת הקיבוץ של יעקב אבינו ע"ה עם בניו שבטי יה עדות לישראל.