הרב עמאר - פרשת יתרו

וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו. (כ, כג)

כתב הראב"ע ז"ל, אמר בן זוטא, כי מעלות מגזרת מעל, (כמו ומעלה בו מעל, או במרד או מעל, הכותב). ולא פקח עיניו לראות, כי מ'ם מעל שורש, והעד ומעלה בו מעל (במדבר ה, יב), והנה ראוי להיות במעלות בחירי'ק תחת הבית, וקמץ תחת העי'ן. רק פירושו, כמו ומעלות שבעה עלותיו (יחזקאל מ, כו), והנה חשב בן זוטא לעלות בסולם חכמה בהבליו, ונגלתה ערותו עליו. וככה יקרה לכל מין, אשר בדברי קדמונינו לא יאמין, וזאת מצות מעלות, כוללת כל מזבח אדמה אבנים או נחושת, כל מזבח שהוא עשוי לשם, כאשר הוא כתוב מזבחי. עכ"ל.

וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלֲלֶהָ, וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו. (כ, כב-כג)

פירש"י ז"ל, ותחללה, הא למדת שאם הנפת עליה ברזל חללת (ומקורו ממס' מדות ג, ד) כי המזבח נברא להאריך ימיו של אדם, והברזל נברא לקצר ימיו של אדם, אין זה בדין שיונף המקצר על המאריך. ועוד, שהמזבח מטיל שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, לפיכך לא יבא עליו כורת ומחבל. והרי הדברים ק"ו, ומה אבנים שאינם רואות ולא שומעות ולא מדברות, ע"י שמטילות שלום, אמרה תורה "לא תניף עליהם ברזל". המטיל שלום בין איש לאשתו, בין משפחה למשפחה בין אדם לחבירו, על אחת כמה וכמה שלא תבואהו פורענות. עכ"ל.

מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ. (כ, כא)

כתב הראב"ע ז"ל, י"א כי הטעם שלא יעשה ציורים במזבח, על כן ציוה במזבח אבנים להיותם שלימות. ואלה המפרשים אולי ילמדונו, למה נעשה כל המשכן כרובים, וכרובי זהב על הכפורת. והבית אשר בנה שלמה כולו כרובים ותמונות ופטורי ציצים, ואלה המקומות נכבדות ממקום המזבח וכו'.

לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם, מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ. (כ, כ-כא)

ראיתי דבר יפה בספר עניני הסדרה שנדפס בחומש רב פנינים, וז"ל, כתב המגיד מישרים (פרשת יתרו מהדו"ק), הובא בילקוט ראובני, בהאי פרשתא קדישתא איכא למידק, מאי דכתיב לא תעשון אתי אלהי כסף וגו', מאי "אתי" ומאי "לכם", ופירושא דמילתא, שלש אהבות נינהו, אהבת העָרֵב, אהבת המועיל, ואהבת הטוב. אזהר הקב"ה לישראל, דלא יסטון בתר אהבת העָרֵב, והיינו "אלהי כסף", למיזל בתר כיסופין דעלמא לאהבה דילי, וכד תעבדון פקודין דאית בהו הנאה, לא תעבדון משום הנאה דאית בהו, אלא אי אפשר למעבד ההוא פקודא בלא הנאת הגוף הוו חפצין מאד. "ואלהי זהב", היינו אהבת המועיל, לא תעשו לכם למהוי רהיטי למרחם ממונא. מזבח אדמה תעשה לי, היינו "אהבת הטוב", דהא לא מתקשטין ומתנאין בני אדם באדמה. עכ"ל.

לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם. (כ, כ)

לפי טעמי המקרא, צריכים לומר דהכי קאמר קרא, לא תעשו אתי. זה ענין אחד שנגמר כאן, שהרי נקוד אתנח תחת תיבת "אתי", והוא כמו סוף פסוק. אלא שלא פירש בכתוב מה לא לעשות אתו יתברך, ובעל כרחין צריך לומר דהכתוב מזהיר על צורות ובריות אשר ברא הבורא הנמצאות בשמים, כגון השמש וכיו"ב. ואח"כ אמר אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם, דהיינו עניני הארץ שבשביל זה אמר לכם. ובאמת כן עולה מדברי תרגום יונתן בן עוזיאל ע"ה, שכתב וז"ל, עמי בני ישראל, לא תעבדון למסגד דמות שמשא וסהרא וכוכביא ומזליא ומלאכיא דמשמשין קדמי, וכתב בפירוש יונתן שם, שדרש את זה מתיבת "אתי". ע"ש עוד.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם. (כ, יט)

פירש רש"י ז"ל "כי מן השמים", וכתוב אחד אומר (לעיל יט, כ), וירד ה' על הר סיני, בא הכתוב השלישי והכריע ביניהם (דברים ד, לו) מן השמים השמיעך את קולו ליסרך, ועל הארץ הראך את אשו הגדולה. כבודו בשמים, ואשו וגבורתו על הארץ. דבר אחר, הרכין שמים ושמי השמים והציען על ההר, וכן הוא אומר (תהילים יח, י) ויט שמים וירד. עכ"ל. (ומקור הדברים במכילתא). ועיין בדברי הראב"ע ז"ל, והמתבונן בהם ישיג כמדתו.

וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק וּמשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹהִים. (כ, יח)

אולי י"ל שהעם עמד, שבאותה שעה היו בחינת מלאכים שנקראים עומדים, כדכתיב (זכריה ג, ז), ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה. וכן שרפים עומדים ממעל לו, (ישעיה ו, ב), וכיון שכל ההשגות שהשיגו ישראל בזה לא היו מכח עבודתם, רק מאת ה' היתה זאת להם, לבעבור תהיה יראת ה' על פניהם לבלתי יחטאו, כאמור בפסוק הקודם, על כן נאמר ויעמוד העם וגו', שכן זו בחינה של עמידה שהיא דרך המלאכים. ומשה ניגש אל הערפל וגו', אפשר שהוא בעבודת ההכנה שלו כלל גם את זה ולא ניתנה לו במתנת חינם, אלא פרי עבודתו אשר עבד ואשר הכין עצמו כראוי, וע"כ המשיך לגשת ולהתעלות.

וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹהִים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ. (כ, יז)

וַיֹּאמְרוּ אֶל משֶׁה דַּבֶּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת, וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹהִים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ. (כ, טז-יז)

היה קשה לי בזה מאד, איך מרגיע משה לישראל בדברים הללו, והלא הם פחדו מאד, בראותם הקולות והלפידים, וקול השופר וגו', ובפרט אחר שנפשם יצא בשומעם קול ה', עד שהביא הקב"ה טל שעתיד להחיות בו את המתים והחיה אותם, ועל כן אמרו למשה דבר אתה עמנו ונשמעה, ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות, כאשר כבר מתו פעם אחת.

וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק. (כ, טו)

בתרגום יונתן בן עוזיאל איתא, וכל עמא חמיין ית קליא היך הוו מתהפכין בשמעהון דכל חד וחד, והיך נפקין מגו בעוריא, וית קל שופרא היך הוה מְחֵי מתיא, וית טורא תנין, וחמין כל עמא ורתען, וקמו תריסר מילין מרחוק. ע"כ.