הרב עמאר - פרשת וארא

וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל, וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה, וַיֵּצֵא משֶׁה מֵעִם פַּרְעֹה אֶת הָעִיר וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו אֶל ה' וַיַּחְדְּלוּ הַקֹּלוֹת וְהַבָּרָד וּמָטָר לֹא נִתַּךְ אָרְצָה, וַיַּרְא פַּרְעֹה כִּי חָדַל הַמָּטָר וְהַבָּרָד וְהַקֹּלֹת וַיֹּסֶף לַחֲטֹא וַיַּכְבֵּד לִבּוֹ הוּא וַעֲבָדָיו, וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד משֶׁה: (ט, לא-לה)

וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם חָטָאתִי הַפָּעַם ה' הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים, הַעְתִּירוּ אֶל ה' וְרַב מִהְיֹת קֹלֹת אֱלֹהִים וּבָרָד וַאֲשַׁלְּחָה אֶתְכֶם וְלֹא תֹסִפוּן לַעֲמֹד, וַיֹּאמֶר אֵלָיו משֶׁה כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר אֶפְרֹשׂ אֶת כַּפַּי אֶל ה' הַקֹּלוֹת יֶחְדָּלוּן וְהַבָּרָד לֹא יִהְיֶה עוֹד לְמַעַן תֵּדַע כִּי לַה' הָאָרֶץ, וְאַתָּה וַעֲבָדֶיךָ יָדַעְתִּי כִּי טֶרֶם תִּירְאוּן מִפְּנֵי ה' אֱלֹהִים. (ט, כז-ל)

הנה מלבד אשר מטרת המכות, היא להראות לבני ישראל, שה' הוא מלך הארץ ואפס זולתו ובעשר המכות כלולים כל הכחות הטבעיים שבשמים ובארץ בלא יוצא מן הכלל, ללמדנו, כי מלכותו בכל משלה, בלא יוצא מן הכלל, כידוע.

וַיַּךְ הַבָּרָד בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם אֵת כָּל אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וְאֵת כָּל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה הִכָּה הַבָּרָד וְאֶת כָּל עֵץ הַשָּׂדֶה שִׁבֵּר, רַק בְּאֶרֶץ גּשֶׁן אֲשֶׁר שָׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא הָיָה בָּרָד. (ט, כה-כו)

וכתב הרמב"ן ז"ל, רק בארץ גושן אשר שם בני ישראל, בעבור שנטה ידו על השמים והוריד הברד, היה ראוי שירד גם על ארץ גושן, שהאויר שלה ושל ארץ מצרים אחד הוא, ולכן פירש הכתוב שניצל אויר ארץ גושן, בעבור ששם בני ישראל. עכ"ל.

הַיָּרֵא אֶת דְּבַר ה' מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה הֵנִיס אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ אֶל הַבָּתִּים, וַאֲשֶׁר לֹא שָׂם לִבּוֹ אֶל דְּבַר ה' וַיַּעֲזֹב אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה. (ט, כ-כא)

הנה גם הירא את דבר ה', שבעבדי פרעה, אינה יראת ה' אמיתית ומושרשת, אלא יראה לשעתה, שראו מנסיונם שדבר ה' מתקיים באורח פלאי, ועתה הזהירם לאמר, ועתה שלח העז את מקנך ואת כל אשר לך בשדה וגו' (שמות ט, יט). והיו מפחדים על צאנם ועל מקניהם אשר בשדה, וכן על עבדיהם. ואינה יראת ה' שהיא יראה קבועה וחשובה, שמונעת האדם מחטוא לפניו יתברך, כאמור בתפלת מעין שבע, לפניו נעבוד ביראה ופחד. ועיין בדברי רבינו יעקב בעל הטורים כאן, וז"ל, "הירא" ב' במסורה, כאן, וכן הירא ורך הלבב (דברים כ, ח), מה התם שירא מעברה שבידו, וגם אלה יראים מעבירות שבידם, מכאן אמרו טוב שבמצרים הרוג (תנחומא בשלח פ"ח), שהרי כתיב הירא את דבר ה', וסמיך ליה וירד עליהם הברד ומתו (שמות ט, יט). עכ"ל. וכונתו פשוטה שגם היראים שבמצרים היו מלאים עבירות, שזו לא היתה יראת ה' אמיתית, רק יראה לשעה.

וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ בַּעֲבוּר הַרְאֹתְךָ אֶת כֹּחִי וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ. (ט, טז)

שתי מטרות קבע הקב"ה בהעמדת פרעה. הראשונה, להראות כוחו לפרעה עצמו, על שאמר מי ה'. וכן פירש הרשב"ם ז"ל, להודיעך שטותך שאמרת לא ידעתי את ה'. והמטרה השניה, ולמען ספר את שמי בכל הארץ. ושתי מטרות אלה לגויי הארץ ולא לישראל, ובעל כרחינו צריכים לומר, שה' חפץ למען צדקו שיכירו וידעו כל הגוים, כי ה' הוא האלהים, והאלילים כרות יכרתון, ולא רק מישראל עמו, אלא מכל הגוים, שכן גם בני נח נצטוו על עבודה זרה. ומפני שאמר אותו רשע, מי ה', לא ידעתי את ה' (שמות ה, ב), והיה ראוי לאבדו תיכף ומיד על עזות פניו. ועתה מבאר לו שכך היה ראוי לו, ואולם בעבור זה העמדתיך, בעבור הראותך את כוחי, וכתב רבינו הספורנו ז"ל, בעבור הראותך את כוחי, כדי שתחזור בתשובה, כי לא אחפוץ במות המת. שאפילו לרשע כזה לא נעל בפניו כל הדלתות. ומנצל את רשעותו להראות כל העמים את גבורת ה' וייחודו.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן קְחוּ לָכֶם מְלֹא חָפְנֵיכֶם פִּיחַ כִּבְשָׁן וּזְרָקוֹ משֶׁה הַשָּׁמַיְמָה לְעֵינֵי פַרְעֹה, וְהָיָה לְאָבָק עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם וְהָיָה עַל הָאָדָם וְעַל הַבְּהֵמָה לִשְׁחִין פֹּרֵחַ אֲבַעְבֻּעֹת בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם, וַיִּקְחוּ אֶת פִּיחַ הַכִּבְשָׁן וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וַיִּזְרֹק אֹתוֹ משֶׁה הַשָּׁמָיְמָה וַיְהִי שְׁחִין אֲבַעְבֻּעֹת פֹּרֵחַ בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה, וְלֹא יָכְלוּ הַחַרְטֻמִּים לַעֲמֹד לִפְנֵי משֶׁה מִפְּנֵי הַשְּׁחִין כִּי הָיָה הַשְּׁחִין בַּחַרְטֻמִּם וּבְכָל מִצְרָיִם, וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל משֶׁה. (ט, ח-יב)

מהכתובים לפנינו נראה שיש קשר, בין המצב שלא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה מחמת השחין, לבין המצב שהפעם לא פרעה הוא שחיזק את לבו אלא הי"ת הוא שחיזק והכביד את לבו, וכבר עמד ע"ז רבינו הרמב"ן ז"ל, (בפסוק י"ב) וכתב שיתכן שבמכות הראשונות, היו החרטומים מחזקים את לבו, להתפאר אצלו בחכמתם, ועתה לא באו לפניו, ואין עוזר לו ואין סומך באולתו וכו'. עכ"ל.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי, כִּי אִם מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ וְעוֹדְךָ מַחֲזִיק בָּם, הִנֵּה יַד ה' הוי'ה בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה בַּסּוּסִים בַּחֲמֹרִים בַּגְּמַלִּים בַּבָּקָר וּבַצֹּאן דֶּבֶר כָּבֵד מְאֹד, וְהִפְלָה ה' בֵּין מִקְנֵה יִשְׂרָאֵל וּבֵין מִקְנֵה מִצְרָיִם וְלֹא יָמוּת מִכָּל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דָּבָר, וַיָּשֶׂם ה' מוֹעֵד לֵאמֹר מָחָר יַעֲשֶׂה ה' הַדָּבָר הַזֶּה בָּאָרֶץ, וַיַּעַשׂ ה' אֶת הַדָּבָר הַזֶּה מִמָּחֳרָת וַיָּמָת כֹּל מִקְנֵה מִצְרָיִם וּמִמִּקְנֵה בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא מֵת אֶחָד, וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וְהִנֵּה לֹא מֵת מִמִּקְנֵה יִשְׂרָאֵל עַד אֶחָד וַיִּכְבַּד לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת הָעָם. (ט, א-ז)

וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל משֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר לְכוּ זִבְחוּ לֵאלֹהֵיכֶם בָּאָרֶץ, וַיֹּאמֶר משֶׁה לֹא נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן כִּי תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם נִזְבַּח לַה' אֱלֹהֵינוּ הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ, דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים נֵלֵךְ בַּמִּדְבָּר וְזָבַחְנוּ לַיהֹוָה אֱלֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר יֹאמַר אֵלֵינוּ, וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אָנֹכִי אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם וּזְבַחְתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם בַּמִּדְבָּר רַק הַרְחֵק לֹא תַרְחִיקוּ לָלֶכֶת הַעְתִּירוּ בַּעֲדִי. (ח, כא-כד)

וְשַׂמְתִּי פְדֻת בֵּין עַמִּי וּבֵין עַמֶּךָ לְמָחָר יִהְיֶה הָאֹת הַזֶּה. (ח, יט)

רבינו בחיי ז"ל כתב, ותמצא מלת "פדת" חסר וא"ו, מפני שגאולת מצרים גאולה שאחריה שעבוד, אבל הגאולה העתידה אין שעבוד אחריה כי אם תשועת עולמים, ועל כן תמצא בגאולה העתידה פדות בוא"ו, הוא שכתוב (תהלים קיא, ט) פדות שלח לעמו. עכ"ל.

וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא אֶת אֶרֶץ גּשֶׁן אֲשֶׁר עַמִּי עֹמֵד עָלֶיהָ לְבִלְתִּי הֱיוֹת שָׁם עָרֹב לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי ה' בְּקֶרֶב הָאָרֶץ, וְשַׂמְתִּי פְדֻת בֵּין עַמִּי וּבֵין עַמֶּךָ לְמָחָר יִהְיֶה הָאֹת הַזֶּה. (ח, יח-יט)

בתרגום יוב"ע תירגם, "והפליתי", ואעביד פילאין ביומא ההוא. כלומר מלשון "נפלאות". אבל בתרגום אונקלוס תירגם, "והפלתי" ואפריש ביומא ההוא. כלומר להבדילם מן המצריים, וכן פירש"י ז"ל, "והפלתי" והפרשתי, וכן והפלה ה' (שמות ט, ד), וכן לא נפלאת היא ממך (דברים ל, יב). לא מובדלת ומופרשת היא ממך. עכ"ל. וכן הוא בפירוש רשב"ם ז"ל ע"ש. וגם הראב"ע ז"ל שם, פירש שהוא הפרש, והוא ע"י הנפלאות הנ"ל.