הרב עמאר - פרשת תרומה

וְעָשִׂיתָ כַפֹּרֶת זָהָב טָהוֹר אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכָּהּ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבָּהּ, וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת: (כה, יז-יח)

ופירש"י ז"ל "כרובים", דמות פרצוף תינוק להם. וכתב שפתי חכמים (או' ב') בשם הרא"ם, דרש"י למד כן מדכתיב כרובים, קרינן כרביא, פירוש כנער. כי תרגום תינוק הוא רביא, וכ'ף של כרובים, הוא כ'ף הדמיון. ע"כ.

וכן הוא במסכת סוכה (ה, ב) שצורת כרובים כשני נערים, ופירושו כרוביא בלשון ארמי והכ'ף משרת, והביא דבריהם רבינו האבן עזרא ז"ל, וכתב, ונכון דברו שהיו כצורת ילדים, אם היא קבלה. ע"ש.

ופירש"י ז"ל, "העדת", התורה, שהיא לעדות ביני וביניכם, שצויתי אתכם מצות הכתובות בה. עכ"ל.

ומשמע שהוא ספר התורה שבו כתובים כל מצות התורה, וקצת קשה שהרי אומר, אשר אתן אליך, ולא נתן לו ס"ת אלא לוחות הברית בלבד, וכמו שאומרים בשחרית דשבת, ישמח משה וכו', ושני לוחות אבנים הוריד בידו. וכן אמרו חז"ל (ברכות ח, ב וש"נ), לוחות ושברי לוחות בארון מונחים. וידוע דס"ת שכתב משה מונח לו מבחוץ, וגם אין לומר עליו, אשר אתן אליך, שהרי משה כתבו.

וְעָשִׂיתָ בַדֵּי עֲצֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב, וְהֵבֵאתָ אֶת הַבַּדִּים בַּטַּבָּעֹת עַל צַלְעֹת הָאָרֹן לָשֵׂאת אֶת הָאָרֹן בָּהֶם, בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ: (כה, יג-טו)

ופירש"י, לא יסורו ממנו, לעולם. (ומקורו ביומא עב, א). וכן פסק הרמב"ם (בהלכות כלי המקדש פ"ב הלכה י"ג) וז"ל, כשנושאין אותו על הכתף, נושאין פנים נגד פנים, ואחוריהם לחוץ ופניהם לפנים. ונזהרין שלא ישמטו הבדים מן הטבעות, שהמסיר אחד מן הבדים מן הטבעות לוקה, שנאמר בטבעות הארון יהיו הבדים, לא יסורו ממנו. עכ"ל.

וְיָצַקְתָּ לּוֹ אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב וְנָתַתָּה עַל אַרְבַּע פַּעֲמֹתָיו וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת עַל צַלְעוֹ הָאֶחָת וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת עַל צַלְעוֹ הַשֵּׁנִית: (כה, יב)

ופירש"י ז"ל "פעמותיו", כתרגומו זִוְיָתֵהּ, ובזויות עליונות סמוך לכפורת היו נתונות שתים מכאן ושתים מכאן, לרחבו של הארון, והבדים נתונים בהם, ואורכו של הארון מפסיק בין הבדין, אמתים וחצי בין בד לבד, שיהיו שני בני אדם הנושאים את הארון מהלכין ביניהם. וכן מפורש במנחות פרק שתי הלחם (צח, ב).

וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ וְעָשִׂיתָ עָלָיו זֵר זָהָב סָבִיב: (כה, יא)

ופירש רש"י ז"ל, "זר זהב", כמין כתר מוקף לו סביב, למעלה משפתו, שעשה הארון החיצון (של זהב) גבוה מן הפנימי (שגם הוא זהב) עד שעלה למול עובי הכפורת ולמעלה הימנו משהו, וכשהכפורת שוכב על עובי הכתלים, עולה הזר למעלה מכל עובי הכפורת כל שהוא, (כמבואר ביומא עב, ב). והוא סימן לכתר תורה. (ומקורו בשמו"ר לד, ב).

וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ: (שם)

כבר הזכרתי מדברי הרמב"ן ז"ל משם המדרש שלכך נאמר בארון "ועשו" בלשון רבים, לומר שהקב"ה אומר שיבואו הכל ויתעסקו בארון, כדי שיזכו לתורה, והעסק שיתנדב כל אחד כלי זהב אחד לארון, או יעזור לבצלאל עזר מעט, או שיכוונו לדבר. עכ"ל.

וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ: (שם)

הנה הרב כלי יקר (להלן פסוק לא), כתב, ועל צד הרמז נראה לפרש ששלש פרשיות סמוכים אלו, ארון שלחן ומנורה, כוללים כל הצלחות האדם בעולם הזה ובעולם הבא, וכו'. ע"ש במתק לשונו.

וע"ש שכתב והנה בפרשת הארון לא נזכר כי אם עצם המעשה אשר יעשה האדם, אבל לא נזכר שם שום תשלום גמול כלל, ומטעם זה תמצא בפרשת הארון כל אותיות אלפ'א בית'א חוץ מגימ'ל.

וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ: (כה, י)

יש לשים לב שכל הכלים נאמרו בלשון "ועשית", מלבד המשכן עצמו שכתוב בו (לעיל כה, ח), "ועשו לי מקדש". והארון שכתוב בו "ועשו ארון".

וגם בארון עצמו, מיד אחרי שאמר "ועשו ארון" נאמר (להלן פסוק יא ואילך), וצפית אותו וגו', ועשית עליו זר זהב סביב, ויצקת לו וגו', ונתת על ארבע וגו'. ועשית בדי וגו', והבאת את הבדים וגו'. ונתת אל הארן וגו' ועשית כפרת וגו'. ועשית שנים כרובים וגו'. ועשה כרוב אחד וגו'. וכן כל הכלים כולם בלשון יחיד.

כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ: (שם).

כבר הבאתי לעיל דברי רש"י ז"ל והראב"ע ז"ל ע"ש. והאוה"ח הקדוש כתב בדרך רמז, שהקדים ושכנתי בתוכם, קודם ככל אשר וגו', לרמוז ענין גדול, שבקדושה יש מדרגות רבות לאין מספר, שאמרו בברכות (ו, א) שאחד שיושב ועוסק בתורה שכינה עמו שנא' (שמות כ, כא), בכל מקום אשר אזכיר את שמי. ואמרו שם על שנים ושלשה וחמשה ועשרה, שכל א' לפי מדרגתו, עוד אמרו (ב"ר עד, יז) שאין השכינה שורה אלא על ששים רבוא, ומטעם זה לא נתנה תורה לאבות עד שיהיו ס' רבוא, נמצא שיש דרגות בקדושה, מאחד ועד ששים רבוא. וכל זה בבחינת המספרים. ובאיכות יש דרגות לאין קץ. ולפי זה כשאמר ה' למשה ושכנתי בתוכם, לא ידע משה כמה שיעור בבחינת השוכן. לזה אמר לו, ושכנתי בתוכם ככל אשר אני מראה אותך. סמך ככל וגו' לושכנתי, לומר שאותה בחינה המדברת עמו כשיעור אותה מרכבה אשר מראהו, ישכון בתוכם. ע"ש בדב"ק.

וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם: (כה, ח)

הנה אחר שפירשתי מעט במשמעות המקדש תוך בני ישראל ומטרותיו, יש להבין מה היא הסיבה שציוה להם לבנות משכן במדבר, בזמן שעדיין לא באו אל המנוחה, ולא הגיעו אל הנחלה, ואפילו חיים סדירים בדרך טבעית עדיין לא השיגו, וצריכים הם לסמוך על הנס בכל מכל כל, אפילו בשביל לחם לאכול ומים לשתות. ועדיין נעים ונדים הם ובניהם וחמוריהם וכל רכושם, ולמה לא ימתין להם עד אשר יגיעו לארץ המובטחת ושם יצוה להם על המקדש. ולא עוד אלא שבהגיעם שם יבנו בית לה' באבן וטיט וכל דבר הקבוע, ולא בעץ ויריעות, דרך עראי. והוא מכבודו של המקום ב"ה לרומם בית אלהינו. ולמה ציוה לעשות משכן גם בתנאים הקשים במדבר ארץ לא זרועה.