הרב עמאר - רואים את הקולות

וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק. (כ, טו)

בתרגום יונתן בן עוזיאל איתא, וכל עמא חמיין ית קליא היך הוו מתהפכין בשמעהון דכל חד וחד, והיך נפקין מגו בעוריא, וית קל שופרא היך הוה מְחֵי מתיא, וית טורא תנין, וחמין כל עמא ורתען, וקמו תריסר מילין מרחוק. ע"כ.

ובפירוש יונתן כתב, "מחי מתיא", פי' היה מחיה המתים בקול שופר הראשון, שיצאה נפשם בדבור ההוא, ולא כרש"י שפירש, שרואין את הנשמע. עכ"ל. והנה רש"י ז"ל כתב, "וכל העם רואים את הקולות", רואים את הנשמע, שאי אפשר לראות במקום אחר. עכ"ל. ובאמת צריך להבין איך ראו דבר הנשמע, ומה היא משמעות הדבר. ועיין בדברי הרב כלי יקר שעמד על זה וכתב, יש לדקדק בענין זה איך ראו את הנשמע וכו', והנראה קרוב לשמוע שכל דבור שיצא מפי הקב"ה, מיד נתגשם אותו דבור, והיה בו כל כך ממשות עד שהיו רואים באויר את כל האותיות פורחות, וכאילו היה הכל כתוב לפניהם. וראיה לזה ממה שנאמר (תהלים לג, ו), בדבר ה' שמים נעשו וגו'. הרי שכל קול שיוצא מפי הקב"ה בורא בריאה חדשה וכו'. ולפיכך אמרו חז"ל (פסחים פז, ב), שכששבר משה את הלוחות, היו האותיות פורחות באויר. ואם לא היה ממשות באותיות איך היו פורחות, וראיה גדולה מזו, שבלוחות האחרונות כתוב (שמות לד, א), וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים, "כדברים אשר היו" לא נאמר, אלא "את הדברים אשר היו", נמצאת למד שאותן אותיות שהיו פורחות מן הלוחות הראשונים נקבעו בשניות, וא"כ ודאי שיש ממשות באותן אותיות, על כן נאמר וכל העם רואים את הקולות, דהיינו קול אלהים המדבר אתם, אותם הקולות ראו בעיניהם, וכו'. עכ"ל.

ואעפ"י שהיה מקום להעיר בראיותיו ז"ל, דמה שאמרו חז"ל שבשבירת הלוחות היו האותיות פורחות, אין ראיה שהיה ממשות גשמית בקולות, אלא י"ל דהאותיות הכתובות הן שפרחו באויר, וממילא גם הראיה השניה שהביא מהפסוק "וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על לוחות הראשונים", לא מוכיחה על הקולות, אלא שהקב"ה כתב על הלוחות השניות, את אותם אותיות שהיו בראשונות, והוא באמת דקדוק נפלא מאד. מ"מ כל זה היה דוקא באותיות שהיו כתובות על הלוחות הראשונות, אך מנין שנאמר כן גם על הקולות שיצאו מפי הגבורה. ועכ"פ מה שכתב הוא ז"ל שכל קול שיצא מפי הקב"ה היה מיד מתגשם והיה בו ממשות, עד שראו אותו באויר, הוא ונכון מתוק מדבש וראויים הדברים למי שאמרם.

וכבר כתבתי לעיל (מאמר לג), על הפסוק (לעיל פסוק א) וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר. בשם קדוש ה' רבנו בעל אור החיים זיע"א, שהי"ת דיבר בדבור אחד כל עשרת הדברות כמבואר ומפורש בספרי. ופירש הוא ז"ל שישראל לא הספיקו לקלוט אלא אנכי ולא יהיה, ופרחה נפשם, שנאמר (שה"ש ה, ו), נפשי יצאה בדברו, ושמונת הדברות הנותרות, שנחצבו בלהבות אש מפי הגבורה עמדו סדורים על ההר, עד שהי"ת החיה אותם בטל של תחיה, שעתיד להחיות בו את המתים, ואז באו הדברות שהם קולותיו ברוך הוא, והיו מדברים לכל אחד מישראל. וע"ש מה שפירשתי עפ"י דברות קדשו. וכתבתי עוד שם, שבזה יובן לנו מה שכתוב בתורה "וכל העם רואים את הקולות", שכיון שעמדו סדורים על ההר, מיד כשחזרו ישראל לתחיה היו רואים אותם בפועל. ועתה מצאתי חיזוק נוסף לזה מדברי הרב בעל כלי יקר.

ואולם רבנו עובדיה ספורנו כתב, "רואים את הקולות", כמו ולבי ראה (קהלת א, טז), התבוננו בענין הקולות שלא יכלו לסבלם, כאמרם (דברים יח, טז), לא אוסיף עוד לשמוע את קול ה' אלהי ואת האש הגדולה הזאת לא אראה עוד ולא אמות. וזו היא ג"כ שיטת הראב"ע ז"ל, שכתב, כי כל ההרגשות מתחברות אל מקום אחד, והנה הטעם כאשר ראו הקולות והלפידים, כי מנהג האדם שיתפחד מהם, וקול השופר שלא נשמע כזה לעולם, ואת ההר לבדו עשן, כאשר ראו הפלאים האלה נעו, כמו נע ונד, שכל אחד סר ממקום מעמדו ושב אחורנית וכו'. עכ"ל.

והנה גם הוא ז"ל מבאר שלא מדובר בראיית העין, אלא בשמיעת האזן וראיית הלב, וקרא לזה ראיה, כי כל ההרגשות מתחברות אל מקום אחד. והמפרש של תרגום יונתן בן עוזיאל, דקדק מלשונו, שגם הוא מפרש על שמיעה ולא ראיה ממש, ממה שכתב, "וכל עמא חמיין יתו קלייא, היך הוו מתהפכין בשָמְעֲהוֹן דכל חד וחד", דמשמע שלא ראו בראיית עין, אלא ראו איך משתנים בשמיעת כל אחד ואחד, והסיק מזה דלא כרש"י שכתב, רואים את הנשמע. ואילולי כבודו של בעל פירוש יונתן כי גדול הוא, הייתי אומר, שגם בעל תרגום יוב"ע מסכים לדרך בה דרכו רבותינו ז"ל שהובא ברש"י ז"ל, שראו ממש, אלא שהוסיף ואמר שהיו רואים את הקולות בראית עין, וראו איך הקולות מתהפכין בשמיעת כל אחד ואחד, וי"ל דכונתו בזה לרמוז את מה שפירש הרב אוה"ח הנ"ל, שאחר שחזרה לישראל נפשם וחיו, היו הקולות באים ומדברים אתם ומלמדים אותם. ואולם לא הרי זה כהרי זה, וכל אדם ומדרגתו, וכל אחד והכנתו אשר הכין את נפשו, לקבל תורת אלהים חיים. וזה שאמר, שהיו רואים את הקולות איך הם מתהפכים בשמיעתו של כל אחד ואחד, שכל אחד והבנתו לפי מדתו, והוסיף בתרגום יוב"ע וכתב "והיך נפקין מן גו בעוריא", וגם לזה אפשר לפרשו כדברי האוה"ח הנ"ל. כלומר, שבא לבאר איך נראו הקולות לעיניהם, לזה אמר, שאותם קולות יצאו מלהבות אש מן גו ביעוריא, והיו סדורים ויכלו ישראל לראותם, אך מתי ראו, כששבו לחיים בחסדי ה' ב"ה, וזה שהוסיף וכתב; וית קל שופְרא היך הוה מחי מיתיא. שראו שה' מחיה אותם בקול שופר, אחר שפרחה נשמתם, ואז היו הקולות הסדורות בהר, באים אליהם באהבה ובחיבה וכל אחד משיג כמדתו. ואלו ואלו דברי אלהים חיים.