הרב עמאר - אם על כבוד אבנים נצטוינו לשמור - כבודו של אדם על אחת כמה וכמה

וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלֲלֶהָ, וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו. (כ, כב-כג)

פירש"י ז"ל, ותחללה, הא למדת שאם הנפת עליה ברזל חללת (ומקורו ממס' מדות ג, ד) כי המזבח נברא להאריך ימיו של אדם, והברזל נברא לקצר ימיו של אדם, אין זה בדין שיונף המקצר על המאריך. ועוד, שהמזבח מטיל שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, לפיכך לא יבא עליו כורת ומחבל. והרי הדברים ק"ו, ומה אבנים שאינם רואות ולא שומעות ולא מדברות, ע"י שמטילות שלום, אמרה תורה "לא תניף עליהם ברזל". המטיל שלום בין איש לאשתו, בין משפחה למשפחה בין אדם לחבירו, על אחת כמה וכמה שלא תבואהו פורענות. עכ"ל.

וכן דרשו חז"ל גם על הפסוק השני, וכמ"ש רש"י ז"ל, "אשר לא תגלה ערותך", שע"י המעלות אתה צריך להרחיב פסיעותיך, ואע"פ שאינו גילוי ערוה ממש, שהרי כתיב (שמות כח, מב), ועשה להם מכנסי בד, מ"מ הרחבת הפסיעות קרוב לגילוי ערוה הוא, ואתה נוהג בהם מנהג בזיון. והרי דברים ק"ו ומה אבנים הללו, שאין בהם דעת להקפיד על בזיונן, אמרה תורה הואיל ויש בהן צורך, לא תנהג בהן מנהג בזיון, חברך שהוא בדמות יוצרך ומקפיד על בזיונו, על אחת כמה וכמה. עכ"ל.

וכפלו חכמים את אזהרתם על כבוד הבריות, בקל וחומר מהאבנים, בשני מקומות. הראשונה, בדין שלא להניף עליהם חרב. והשנית, בדין דלא תעלה במעלות וגו'. ואפשר דבאו ללמד שהמבזה חברו הוא כמו מכהו מכת חרב ואבדן רח"ל, ולא כמו שהעולם מקל ראשו בהעלבות והלבנת פנים, ואומר לא עשיתי דבר רק אמרתי לו האמת, וכבר אמרו חכמים (ב"מ נח, ב ושם נט, א וסנהדרין צט, א ושם קז, א) שהמלבין פני חברו ברבים, אין לו חלק לעוה"ב. ועוד אמרו (ברכות מג, ב כתובות סז, ב סוטה י, ב ב"מ נט, א), נוח לו לאדם להשליך עצמו בכבשן של אש, ואל ילבין פני חברו ברבים, ולמדו כן מתמר שנאמר (בראשית לח, כה), היא מוצאת וגו'.

וכבר כתבתי (לעיל מאמר מו) דברי קדוש רבינו משה אלשיך הקדוש ע"ה, בפרשת נח בפסוק שופך דם האדם באדם דמו ישפך (בראשית ט, ו). ודרשו חז"ל (סנהדרין נז, ב), שזה ההורג עוברים במעי אמם. והוא ז"ל פי' שזה המלבין פני חברו ברבים, שאמרו חז"ל (ראה ב"מ נח, ב), דאזיל סומקא ואתי חיוורא, כי ע"י שמביישו מתחמם דמו בקרבו ועולה לראשו ומתאדמים פניו, וכיון שעלה בבת אחת, חוזר ויורד בבת אחת, והאודם הולך ומתלבנים פניו, והרי שפך דמו, אך לא על הארץ שפך את דמו אלא בתוך גופו, וזה שאמר "שופך דם האדם באדם", ועונשו הוא, "דמו ישפך". רח"ל.

ואולי זו הסיבה שכתבו שני הענינים הנ"ל, שלא להניף ברזל וחרב על אבנים וק"ו על האדם שנברא בצלם אלקים, ולא נבזה אבנים וק"ו האדם. ללמדנו חומרת הבזיון, שמבזה אדם שנברא בצלם אלהים, שהיא חמורה כהנפת חרב וחנית, ולא יקל אדם ראש לומר רק דיברתי ורק אמרתי, אלא ילמד ק"ו מאבנים שהתורה הקפידה שלא לעלות במעלות עליהם בכדי שלא לבזותם.

ויש עוד לדקדק בזה, דגבי "בזיון" אמר, "חברך שהוא בדמות יוצרך, ומקפיד על בזיונו על אחת כמה וכמה", ואילו גבי "חרב" אמר, המטיל שלום בין איש לאשתו וכו', על אחת כמה וכמה, שלא תבואהו פורענות. וצריך לומר, דלא הוצרך לומר שלא תניף עליו חרב וברזל, כי הוא דבר רחוק ולא הוצרך ללומדו מזה, אלא למדו שניצל מן הפורענות, ולזה צריך זכות, ואמר שבזכות שהאדם מטיל שלום בין איש ואשתו וכו', בזכות זה הקב"ה מצילו מפורענות, וק"ו מאבנים שהקב"ה ציוה שלא להניף עליהם חרב וברזל. אבל על בזיון שבני אדם מקילים בו ראש, אמר על אחת כמה וכמה שלא תנהג בו מנהג בזיון, אבל בזה אין צריך זכויות, אלא מעצם הדבר שנברא בצלם אלקים, ושהוא מקפיד על בזיונו, אנו מצווים לשמור על כבודו, ועכ"פ הקיש שני הענינים, ללמד על חומרת הבזיון שהיא חמורה כמכת חרב, רח"ל.

ושמעתי בשם קדוש המקובל האלהי מוהר"מ קרודווירו ע"ה, שאם אירע לאדם בזיון גדול בפרהסיא רח"ל, ילמד וידע מזה, שהיתה עליו גזרת מיתה, וה' כיפר לו בבזיון שהוא כעין מיתה, רח"ל (א"ה ראה תומר דבורה פ"ב).