הרב עמאר - על חובת ההרחקה מהנאות הגוף ותאוותיו

לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם, מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ. (כ, כ-כא)

ראיתי דבר יפה בספר עניני הסדרה שנדפס בחומש רב פנינים, וז"ל, כתב המגיד מישרים (פרשת יתרו מהדו"ק), הובא בילקוט ראובני, בהאי פרשתא קדישתא איכא למידק, מאי דכתיב לא תעשון אתי אלהי כסף וגו', מאי "אתי" ומאי "לכם", ופירושא דמילתא, שלש אהבות נינהו, אהבת העָרֵב, אהבת המועיל, ואהבת הטוב. אזהר הקב"ה לישראל, דלא יסטון בתר אהבת העָרֵב, והיינו "אלהי כסף", למיזל בתר כיסופין דעלמא לאהבה דילי, וכד תעבדון פקודין דאית בהו הנאה, לא תעבדון משום הנאה דאית בהו, אלא אי אפשר למעבד ההוא פקודא בלא הנאת הגוף הוו חפצין מאד. "ואלהי זהב", היינו אהבת המועיל, לא תעשו לכם למהוי רהיטי למרחם ממונא. מזבח אדמה תעשה לי, היינו "אהבת הטוב", דהא לא מתקשטין ומתנאין בני אדם באדמה. עכ"ל.

וכללות הדבר שלא ילך אחר התאוות ואחר הכיסופין הגשמיים, עד שהופך אותם כעבודת אלילים, וקורא לזה אלהי כסף, מלשון כיסופין. וכן לא ילך אחר תאות הממון, עד שיהפוך ממונו לאלהי זהב, אלא נפשו כעפר תהיה, במיעוט תאוות, ומיעוט גאוה וכעס, וזה אומרו, "מזבח אדמה תעשה לי", שיתרחק מתאוות העוה"ז, ויהיה עניו ושפל ברך. ושמעתי בבחרותי מפי הדרשן הנפלא ויר"ש מאד, כמוהר"ר ישראל דנינו זצ"ל בן הרה"צ דוד דנינו זצ"ל הזקן משלומי, שפירש לזה בדרך הרמ'ז, "מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עֹלֹתיך ואת שלמיך את צאנך ואת בקריך". דהכי קאמר, מזבח אדמה תעשה לי, כלומר תעשה עצמך כאדמה, שתהיה עניו ושפל רוח ונפשו כעפר לכל תהיה, ויתרחק מתאוות גשמיות ורבוי הנאות, והרי הוא כמקריב עולה ושלמים וצאן ובקר. כי מדה זאת תביא אותו להדבק בה' ובתורתו, וילך מחיל אל חיל, לעלות במעלות יראת ה' ואהבתו.