הרב עמאר - פרשת יתרו

לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה ה' אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא. (כ, ז)

בתרגום יוב"ע כתב, עמי בית ישראל לא ישתבע חד מנכון בשום מימרא דה' אלהכון על מגן, ארום לא מזכי ה' ביום דינא רבא ית כל מאן דמשתבע בשמיה על מגן. והרואה יראה שגם בלא תשא הקדים בתרגום זה, תיבות עמי בית ישראל וכו', ואעפ"י שלא האריך בה כמו בשתי הדברות הראשונות, מ"מ ראה צורך להקדים גם בזה ללמד על חומרת הענין. ובאמת כן אמרו חז"ל (יומא פו, א שבועות לט, א), שכל העולם נזדעזע, בשעה שאמר הקב"ה לא תשא את שם ה' וגו'.

וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי. (שמות כ, ו)

בתרגום יונתן בן עוזיאל, ונטיר חסד וטיבו לאלפין דרין לרחמי צדיקיא, ולנטרי פיקודי ואורייתי. ונראה שלא מפרש אלפיים דורות היינו רק אלפיים, אלא כוונתו היא לתרגם "לאלפי דורות", וכמו שעולה מתרגום אונקלוס ג"כ, שכתב "לאלפי דרין". ומשמעותו לנצח נצחים בלי מדה.

לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. (כ, ג)

עיין בתרגום יונתן בן עוזיאל, שגם בפסוק זה הקדים וכתב כמו בדיבור הראשון, וז"ל, דבירא תנינא, כד הוה נפיק מן פום קודשא יהי שמיה מברך, הי כזיקין וכו', (הכל כמו שתרגם לעיל בפסוק אנכי ה') ובכן הוה צווח ואמר, עמי בית ישראל, לא יהוי לך אלהא אוחרן בר מיני.

וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר. (כ, א)

וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר. (כ, א)

כתב רש"י ז"ל, מלמד שאמר הקב"ה עשרת הדברות בדיבור אחד, מה שאי אפשר לאדם לומר כן, א"כ מה תלמוד לומר, עוד אנכי ולא יהיה לך, שחזר ופירש על כל דבור ודבור בפני עצמו. עכ"ל (ומקור הדברים במכילתא).

וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר: (כ, א)

פירש רש"י ז"ל "אלהים", דיין, ולפי שיש פרשיות בתורה, שאם עשאן מקבל שכר, ואם לאו אינו מקבל עליהם פורענות, יכול גם עשרת הדברות כן, תלמוד לומר, וידבר אלהים, דיין להפרע. עכ"ד.

וַיֵּרֶד משֶׁה אֶל הָעָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם. (יט, כה)

פירש רש"י ז"ל, "ויאמר אליהם" התראה זו. עכ"ל. והיינו שמפרש שאמר להם מה שציוהו ה' בפסוק הקודם. ואולם בתרגום יונתן בן עוזיאל פירשה אדלהלן, וז"ל, ואמר להון קריבו קבילו אורייתא, עם עשרתי דברייתא. שהכינם והשפיע עליהם לקבל התורה ועשרת הדברות. וע"ש בפירוש יונתן.

וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל ה' לֹא יוּכַל הָעָם לַעֲלֹת אֶל הַר סִינָי כִּי אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ לֵאמֹר הַגְבֵּל אֶת הָהָר וְקִדַּשְׁתּוֹ, וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה' לֶךְ רֵד וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם אַל יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל ה' פֶּן יִפְרָץ בָּם. (שמות יט, כג-כד)

פירש רש"י ז"ל, "לא יוכל העם", איני צריך להעיד בהם, שהרי מותרין ועומדים הם היום ג' ימים, ולא יוכלו לעלות, שאין להם רשות. "לך רד", והעד בהם שנית, שמזרזין את האדם קודם מעשה, וחוזרין ומזרזין אותו בשעת מעשה. עכ"ל ומקור הדברים בדברי רבותינו במכילתא.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה רֵד הָעֵד בָּעָם פֶּן יֶהֶרְסוּ אֶל ה' לִרְאוֹת וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב, וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל ה' יִתְקַדָּשׁוּ פֶּן יִפְרֹץ בָּהֶם ה'. (יט, כא-כב)

וצריך להבין שמאחר שכבר ציוה להם הי"ת שלא יתקרבו אל ההר, ושלא יגעו בו, ושהנוגע בו מות יומת וכו'. וא"כ מדוע שוב חזר והזהיר. ובתרגום יונתן ב"ע תרגם "פן יהרסו", דילמא יכוונון קדם ה' לאסתכלא. כלומר אפילו שלא יתקרבו, כאשר יתאמצו לראות יקר ה', עלולים להסחף ולהתקרב, וגם לנגוע בקצה ההר. ואולי זו היא כונת הראב"ע ז"ל, שכתב "פן יהרסו", כל אחד מקום מעמדו, והם חושבים כי לכבודי יעשו כן, מרוב תאותם לראות כבודי, על כן אמר פן יהרסו אל ה' "לראות".

וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיִּקְרָא ה' לְמשֶׁה אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיַּעַל משֶׁה. (יט, כ)

פירש רש"י ז"ל, "וירד ה' על הר סיני", יכול ירד עליו ממש, תלמוד לומר (להלן כ, יט) כי מן השמים דברתי עמכם, מלמד שהרכין שמים העליונים ותחתונים והציען על גבי ההר, כמצע על המטה, וירד כסא הכבוד עליהם. עכ"ל (ומקורו מהמכילתא כאן יט, כ). וצריך להבין דברי חכמים וחידותם. והרב אוה"ח הקדוש זיע"א, הביא דברי חז"ל שאמרו (סוכה ה, א), שהשכינה ירדה למעלה מעשרה טפחים. והקשה למה צריך הכתוב לומר "אל ראש ההר", כיון שהשכינה גבוהה י' טפחים מעל ההר, א"כ גם לראש ההר לא הגיעה, וע"ש שכתב, שבא לשלול שלא ירדה לצדדים אלא לראש ההר לבדו. עוד כתב עפ"י דברי חז"ל (הנ"ל ברש"י) שהוריד השמים וכו', וזהו וירד ה' "על", פירוש לא ירד ממש אלא למעלה, וזה רמוז בתיבת "על", וע"ש.