הרב עמאר - לא תשא שם ה' אלהיך לשוא

לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה ה' אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא. (כ, ז)

בתרגום יוב"ע כתב, עמי בית ישראל לא ישתבע חד מנכון בשום מימרא דה' אלהכון על מגן, ארום לא מזכי ה' ביום דינא רבא ית כל מאן דמשתבע בשמיה על מגן. והרואה יראה שגם בלא תשא הקדים בתרגום זה, תיבות עמי בית ישראל וכו', ואעפ"י שלא האריך בה כמו בשתי הדברות הראשונות, מ"מ ראה צורך להקדים גם בזה ללמד על חומרת הענין. ובאמת כן אמרו חז"ל (יומא פו, א שבועות לט, א), שכל העולם נזדעזע, בשעה שאמר הקב"ה לא תשא את שם ה' וגו'.

וצריך להבין מדוע חמורה שבועת שוא מכל שאר העברות. והנה רש"י ז"ל הביא דברי רבותינו (שבועות כט, א), שיש שבועת שוא, דהיינו על חנם, כגון הנשבע על עץ שהוא עץ ועל אבן שהוא אבן, ויש שבועת שקר, שנשבע לשנות את הידוע, כגון שנשבע על עמוד של אבן שהוא זהב, ושכן מדוקדק בתרגום אונקלוס שתרגם מילת לשוא הראשונה "למגנא". והשניה, "לשיקרא". יעו"ש. וגם הרמב"ן ז"ל הזכיר את הנ"ל, והוסיף שעל דרך הפשט יאמר שלא ישא שם ה' לשוא, שנקרא בלשון חכמים (תמורה ג, ב), מוציא שם שמים לבטלה. וע"ש שכתב שהנושא את שמו ית' לשוא, הוא מחלל את השם. ע"ש.

והראב"ע ז"ל כתב, כי כאשר הוא השם אמת, כן יהיה דברו אמת, ואם לא יקיים דברו כאילו מכחיש את השם, והוסיף בזה"ל, ומנהג אנשי מצרים עד היום, אם ישבע אדם בראש המלך ולא יקיים את דברו, הוא בן מות, ואלו נתן כופר משקלו זהב, לא יחיה, בעבור כי הוא בוזה את המלך בפרהסיא. ואם כן למלך בשר ודם כך, כמה אלף אלפי פעמים חייב אדם להשמר שלא תכשילהו לשונו, לתת את פיו לחטיא את בשרו לזכרו לשוא, והנה ראינו בעבור שנשבעו בני ישראל ברבים על דבר פלגש בגבעה (ראה שופטים פרק כא). ושם היה פינחס הכהן. ומצאנו שנהרגו העוברים על השבועה. וכן אנשי יבש גלעד (שם). אנשים ונשים וטף. וכן לא יעשה אפילו במחללי שבת. וגם ראינו (שמואל א' פרק יד) שביקש שאול להרוג יהונתן בנו והוא לא שמע השבועה. וראינו שהביא השם רעב לארץ בעבור שאול וביתו שעברו על שבועת הנשיאים שנשבעו לגבעונים (יהושע ט, טו). וכאשר נהרגו בית הדמים. אז ויעתר ה' לארץ (ש"ב פרק כא). ושלמה אמר לשמעי הלא השבעתיך בה' (מ"א ב, מב). והכלל לא מצאנו בעשרת הדברים שכתוב שם שכר טוב מפורש רק בכבוד אב ואם. ולא עונש מפורש רק בעבודה זרה ובנשיאות השם לשוא. ורבים חושבים כי הנושא השם לשוא לא עשה עבירה גדולה. ואני אראה להם כי היא קשה מכל הלאוין הבאים אחריו. כי הרוצח והנואף שהם עבירות קשות לא יוכל כל עת לרצוח ולנאוף כי יפחד. ואשר הרגיל עצמו להשבע לשוא ישבע ביום אחד שבועות אין מספר. וכל כך הוא רגיל בעבירה הזאת שלא ידע שנשבע. ואם אתה תוכיחנו למה נשבעת עתה. אז ישבע שלא נשבע מרוב רגילותו בה. כי לפני כל דבור שידברו יקדימו השבועה. והוא להם לשון צחות. ואילו לא היה בישראל רק זאת העבירה לבדה תספיק להאריך הגלות ולהוסיף מכה על מכותינו. ואני אראה שגעונם כי הרוצח אם רצח אויבו מלא תאותו בנקמתו. גם הנואף כן לפי שעתו. והגונב מצא הנאות לצרכו. ועד שקר להתרצות או להתנקם. והנה הנשבע לשקר בכל עת שאין עליו שבועה הוא מחלל שם שמים בפרהסיא בלא הנאה שיש לו. עכ"ל הנפלא. והעתקתי כל לשונו לרוב התועלת שיש לכל מעיין בו. ישמע חכם ויתבונן, ושומר פיו ולשונו, שומר מצרות נפשו.