הרב עמאר - לך והזהרת את העם

וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה רֵד הָעֵד בָּעָם פֶּן יֶהֶרְסוּ אֶל ה' לִרְאוֹת וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב, וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל ה' יִתְקַדָּשׁוּ פֶּן יִפְרֹץ בָּהֶם ה'. (יט, כא-כב)

וצריך להבין שמאחר שכבר ציוה להם הי"ת שלא יתקרבו אל ההר, ושלא יגעו בו, ושהנוגע בו מות יומת וכו'. וא"כ מדוע שוב חזר והזהיר. ובתרגום יונתן ב"ע תרגם "פן יהרסו", דילמא יכוונון קדם ה' לאסתכלא. כלומר אפילו שלא יתקרבו, כאשר יתאמצו לראות יקר ה', עלולים להסחף ולהתקרב, וגם לנגוע בקצה ההר. ואולי זו היא כונת הראב"ע ז"ל, שכתב "פן יהרסו", כל אחד מקום מעמדו, והם חושבים כי לכבודי יעשו כן, מרוב תאותם לראות כבודי, על כן אמר פן יהרסו אל ה' "לראות".

והרב אוה"ח הקדוש כתב, פירוש, לבל יחשבו בדעתם כי יראו הגם שימותו, על דרך אומרו (תהלים סג, ד), טוב חסדך מחיים, ומיתתם זו היא חיותם, והוא אומרו פן יהרסו, פירוש, יסכימו על הריסותם וכו', "ונפל ממנו רב", תהא מיתתם נפילה רבה, מלבד שימותו תהיה נפילה אחר נפילה, יעו"ש.

נמצא דההזהרה הראשונה, (מפסוק י' והלאה) ויאמר ה' אל משה לך אל העם, וקדשתם היום ומחר וגו'. והגבלת את העם וגו', השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו וגו'. שם מזהיר אותם שלא יגעו בהר מפני קדושתו בעת שהי"ת ירד עליו, וציוה עליהם לנהוג בו קדושה, אמנם בכאן אמר לו, רד העד בעם פן יהרסו אל ה' וגו', היינו שלא יתלהבו יותר מדאי בהשיגם כוח הנבואה וירצו להתקרב כל כך, ולא יחושו לעצמם שימותו, וכמ"ש הרב אוה"ח.

ובאמת כן מצאנו במסכת חגיגה (טו, א), ברבי עקיבא וחבריו שנכנסו לפרדס, ובן עזאי ע"ה נח נפשיה, וכתב מהרש"א ז"ל בחידושי אגדות שם, שכשהרגיש בן עזאי את מתיקות הקדושה, נשמתו נתלהבה ונדבקה ביוצרה ולא שבה אליו עוד, וכאן אמר ה' למשה, אע"ג שכבר הזהרתים שלא יתקרבו להר, עתה תרד שוב ותזהירם, שלא יעלו בדעתם שרק סכנה גופנית יש בדבר, כדכתיב הנוגע בהר יומת, אלא עלולה להיות גם נפילה רוחנית שלא ישיגו מבוקשם לראות אור ה', ונמצא שהמיתו עצמם בחינם, והוו תרתי לריעותא ח"ו, וכמבואר בהמשך דבריו ז"ל.