הרב עמאר - ענין יציאת נשמה בשעת מתן תורה

וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר. (כ, א)

רש"י ז"ל כתב "לאמר", מלמד שהיו עונים על הן הן, ועל לאו לאו. (ומקור הדברים במכילתא). ואולי כונתו ז"ל שמסר להם שם כל התורה והיו עונים כן על כל מצות עשה, ולאו על כל מצות לא תעשה.

וראיתי לר"י בעל הטורים ז"ל שכתב, "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר", בגימטריא, "בכל מה שבכתב ושבעל פה". עכ"ל, ורצונו לומר, דגם תורה שבע"פ כלולה במה שאמר הכתוב, "כל הדברים האלה". ובאוה"ח הקדוש כתב, עוד יתבאר הכתוב על דרך אומרם ז"ל (הובאו ברש"י בראשית לא, מב), שאין הקב"ה מיחד שמו על הנבראים בחיים חיותם, משום הן בקדושיו לא יאמין (איוב טו, טו), ולזה לא יחד שמו על אברהם לומר אלהיך אלא אחר מותו. לזה היה צריך כאן "הדברים האלה", פירוש בתגבורת הדבור, דברים שאין האזן יכולה לשמוע, והטעם הוא לאמר להם, אנכי ה' אלהיך, פירוש ליחד שמו על כל אחד ואחד מהם, לומר לו אלהיך, על כן השמיעם קולו ליסרם להפריד מהם הזוהמא, ויהיו ראוים לומר להם כן. ולדברי חז"ל (שמו"ר כט, ד) שפרחה נשמתם, נמצאת אומר כשיחד שמו עליהם היה בשעת יציאת נשמה, אז אמר לכל אחד אלהיך, הגם ששמעו גם לא יהיה, הכל היה בדיבור אחד, לא קדמה אות לחברתה.

עוד כתב הרב ז"ל שם, שתיבת "לאמר", לרמוז על כל התורה, שהרי אמרו (ראה זוהר ח"ב צ, ב), שכל התורה רמוזה בעשרת הדברות. ובזה יוסיף טעם נפלא למה רק שתי דברות ראשונות, כי שנים אלו הם שרשים לשני כללות המצות. "אנכי", היא עיקר ושורש לכל מצות עשה. ו"לא יהיה", היא עיקר ושורש לכל מצות לא תעשה, ונטע ה' שני שורשים אלה מפי אלהים, שעל ידי זה לא תמוש התורה מפינו לעולם ועד. עכד"ק.

נמצא שלדברי קדוש הרב אוה"ח, שהיה צורך לגרום שתפרח הנשמה מישראל כדי ליחד שמו עליהם. והוא תנא דמסייע לי במה שפירשתי בזמנו שהיה צורך במיתתם שם כדי להעביר מהם כל טומאה וזוהמה, דזה דבר ידוע שענין המיתה, הוא זיכוך גדול של החומריות, וכמ"ש רמח"ל זיע"א, בספרו הקדוש דעת תבונות בסופו, בענין תחיית המתים, שאחר שהנשמה נפרדת מהגוף, היא יושבת בעולם הנשמות, ושם מקבלת הארותיה הראויות לה לפי מעשיה בעולם הזה, והגוף שב אל העפר, ושם מזדכך ומתנקה, מן הטומאות שנדבקו בו, ובהגיע זמן תחית המתים, חוזרת הנשמה שבינתיים גדלו אורותיה וגבהה מאד, חלף עבודתה אשר עבדה לאדוניה, הן בעודנה בזה העולם, ושם קבלה גמולה הטוב ותרבה ותגדל במאד מאד, ומאירה בגוף אשר הוא כבר מטוהר זך ונקי בתהליך המיתה והתפרקות החמרים, והופכת אותו לרוחני, וחי לעולם. ואפשר שזו היא כונת הרב אוה"ח הקדוש שלצורך המעלה המיוחדת שהגיעו אליה שם, היו צריכים להתנקות ולהזדכך ברמה גבוהה כ"כ, וכיון שאי אפשר לאדם להגיע לזאת המדריגה בעודו בחיים, שהרי כבר נקנסה מיתה על האדם באמור לו (בראשית ג, יט), כי עפר אתה ואל עפר תשוב, ורק שם מזדכך בעפרו ע"י הפירוק והמירוק, והן אמת שקודם חטא עץ הדעת היה יכול להזדכך ולהטהר גם בעודנו חי, ע"י תורה ועבודת ה' כראוי, ולא היה צריך לעבור תהליך של מיתה, אלא יחיה לעד אם יצליח להגיע לתכלית ההוא בחיים חיותו. אבל אחרי שנקנסה עליו מיתה ניטל ממנו כח זה שהיה יכול להזדכך בחיים ושוב לא יוכל להגיע למעלה זו אלא בשובו לעפר דוקא. והנה בעת היות ישראל במעמד הר סיני היו צריכים להגיע לטהרה הראויה, אמנם לא נזקקו לכילוי הגוף בעפר כי מעמד הר סיני עם האורות הגדולים שנתגלו להם, והופעת הי"ת עליהם, ושמיעתם המופלאה ששמעו את קולו יתברך מדבר מתוך האש, היו טובים עבור נפשם יותר מן ההזדככות בעפר, אבל בלא מיתה אי אפשר, שכבר גזרה חכמתו יתברך על האדם כן עוד בזמן אדם הראשון ולא ישתנה מטבע העולם הזה, ואשר על כן פרחה נשמתם. ובפרט לפי מה שאמרו חז"ל (בשבת פח, ב) שכשהקדימו ישראל נעשה לנשמע, פסקה זוהמתן, ואפילו זוהמת הנחש פסקה מהם. וכנראה שאי אפשר להגיע למדרגה זו, בלי תהליך מיתה. וזהו שאמר הרב אוה"ח שהשמיעם את קולו ליסרם, להפריד מהם הזוהמה. ומעתה מובן היטב, שפתח בלשון וידבר אלהים וגו', שהוא דיבור קשה ובגבורה. וזה שאמר הכתוב, מן השמים השמיעך את קולו ליסרך.

ועפ"י דברות קדשו הנ"ל תתישב קושיא אחרת שהתקשיתי, למה לא מנע ה' את פריחת נשמתם של בני ישראל בשומעם קול ה', והרי לא חפץ במיתתם כמו שהוכיח בסופו שהחיה אותם בחסדו, ואפוכי מטרתא למה לי, להמיתם ולהחיותם מחדש, ומעיקרא ימנע מיתתם, ולא ייסר אותם במיתה. ולדבריו ז"ל אתי שפיר, דהיה צורך באותה מיתה כדי לנקותם ולטהרם. וכנ"ל. והוא מתוק מדבש.

ובדרך פשטית אמרתי, שרצה הקב"ה להודיעם יקרת התורה ומעלתה, אשר ממנה מקבל ההוגה בה טל חיים, שבו ה' מחיה מתים במאמרו. כדי שידעו וישיגו מעלת התורה, שהיא נותנת חיים לעושיה בעולם הזה, ובעולם הבא. ואמנם לא היה ממיתם רק בשביל להשמיעם דבר זה, אבל כיון שהגיעו למדרגה מסויימת ושמעו קול ה' ולפי הטבע שהטביע ה' באדם אינו יכול לשמוע קול ה' ולחיות, הניחם בדרך זו ופרחה נשמתם (ולא מנע מיתתם), כדי שיכירו וידעו מעלתה של תורה, שממנה תוצאות חיים, הוא הטל של תחיה שעתיד להחיות בו את המתים, שאין להשיגו אלא מתוך לימוד התורה וכמאמר רבי אלעזר בסוף מסכת כתובות (קיא, ב). והחיה אותם, ומזה ידעו כי יקרה היא מפנינים וכל חפצים לא ישוו בה.