הרב עמאר - פרשת וארא

וַיַּעֲשׂוּ כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם לְהוֹצִיא אֶת הַכִּנִּים וְלֹא יָכֹלוּ וַתְּהִי הַכִּנָּם בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה, וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּם אֶל פַּרְעֹה אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'. (ח, יד, טו)

וצריך להבין במה התחזק לב פרעה, והרי החרטומים הודו לאמר, אצבע אלהים היא. ולמה לא יירא מהי"ת, ולמה לא ישמע אליהם.

וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר הַעְתִּירוּ אֶל ה' וְיָסֵר הַצְפַרְדְּעִים מִמֶּנִּי וּמֵעַמִּי וַאֲשַׁלְּחָה אֶת הָעָם וְיִזְבְּחוּ לַה', וַיֹּאמֶר משֶׁה לְפַרְעֹה הִתְפָּאֵר עָלַי לְמָתַי אַעְתִּיר לְךָ וְלַעֲבָדֶיךָ וּלְעַמְּךָ לְהַכְרִית הַצְפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה. (ח', ד-ו)

הנה במכה זו היתה השבירה הראשונה לפרעה, והוא מתחנן על נפשו, לאמר העתירו לה' ויסר וגו'. וצריכים להבין למה במכה הראשונה, לא זע לבו ולא ביקש בעד נפשו. וכתב באור החיים הקדוש, שלא היה פרעה מתפעל אלא כשאימות מות נפלו עליו, וע"ש היטב בדב"ק.

וַיַּעֲשׂוּ כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם וַיַּעֲלוּ אֶת הַצְפַרְדְּעִים עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם. (ח, ג)

רבנו הראב"ע ז"ל כתב, "ויעשו החרטומים", במים מועטים, על כן ראה פרעה כי הפרש בין מעשה אהרן ובין מעשיהם, על כן קרא למשה, כי ראה שהחרטומים הוסיפו על המכה, ולא יכלו להסירה. עכ"ל.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן נְטֵה אֶת יָדְךָ בְּמַטֶּךָ עַל הַנְּהָרֹת עַל הַיְאֹרִים וְעַל הָאֲגַמִּים וְהַעַל אֶת הַצְפַרְדְּעִים עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם, וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת יָדוֹ עַל מֵימֵי מִצְרָיִם וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּעַ וַתְּכַס אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם. (ח, א-ב)

הנה מצינו כאן כמה שינויים בלשון הכתובים, שבמכת הדם כתיב, אמֹר אל אהרן קח מטך ונטה ידך על מימי מצרים וגו' (לעיל ז, יט) ואח"כ כתוב, וירם במטה ויך את המים אשר ביאור, וכבר פירשתי לעיל (מאמר יא עפ"י רבינו משה אלשיך ע"ה) שאמר לו לנטות ידו והעיקר תלוי בהטיית היד. וכאן נאמר נטה את ידך במטך, משמע שהמטה צריך להיות בידו בעת שמטה את ידו. ומאידך נאמר, ויט אהרן את ידו על מימי מצרים, והמטה לא נזכר.

וַיִּפֶן פַּרְעֹה וַיָּבֹא אֶל בֵּיתוֹ וְלֹא שָׁת לִבּוֹ גַּם לָזֹאת, וַיַּחְפְּרוּ כָל מִצְרַיִם סְבִיבֹת הַיְאֹר מַיִם לִשְׁתּוֹת כִּי לֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מִמֵּימֵי הַיְאֹר. (ז, כג-כד)

כאן רואים כמה קשה בטבעו של האדם להכיר בטעותו, ולקבל אחריות על חטאתו אשר חטא. והוא דוחה ומרחיק מעל עצמו כל עוון וכל אשמה, ומפנה לבו לדברים אחרים, ולא רוצה להתבונן במעשיו אם הם טובים ונכונים, או שמא הוא טועה ואשם, ולבסוף מביא על עצמו עונשים וצרות.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן קַח מַטְּךָ וּנְטֵה יָדְךָ עַל מֵימֵי מִצְרַיִם עַל נַהֲרֹתָם עַל יְאֹרֵיהֶם וְעַל אַגְמֵיהֶם וְעַל כָּל מִקְוֵה מֵימֵיהֶם וְיִהְיוּ דָם וְהָיָה דָם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם וּבָעֵצִים וּבָאֲבָנִים, וַיַּעֲשׂוּ כֵן משֶׁה וְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' וַיָּרֶם בַּמַּטֶּה וַיַּךְ אֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְעֵינֵי פַרְעֹה וּלְעֵינֵי עֲבָדָיו וַיֵּהָפְכוּ כָּל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְדָם, וְהַדָּגָה אֲשֶׁר בַּיְאֹר מֵתָה וַיִּבְאַשׁ הַיְאֹר וְלֹא יָכְלוּ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן הַיְאֹר וַיְהִי הַדָּם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם. (ז, יט-כא)

וְהַדָּגָה אֲשֶׁר בַּיְאֹר תָּמוּת וּבָאַשׁ הַיְאֹר וְנִלְאוּ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן הַיְאֹר. (ז, יח)

משמעות המקרא הזה מלמדת, שמיתת הדגים היא שהבאישה את היאור. וצריכים להבין, הרי גם ללא מיתת הדגה לא יכלו המצרים לשתות ממימי היאור מאחר שהפכו לדם. שהרי מיתת הדגים היא פועל יוצא מהפיכת המים לדם, ואינם יכולים להתקיים עוד בדם, ומעת שנהפכו המים לדם אי אפשר לשתותם עוד, וא"כ למה תלה הכתוב את הימנעות השתיה מפני מיתת הדגים ולא מפי הדם.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה מֵאֵן לְשַׁלַּח הָעָם, לֵךְ אֶל פַּרְעֹה בַּבֹּקֶר הִנֵּה יֹצֵא הַמַּיְמָה וְנִצַּבְתָּ לִקְרָאתוֹ עַל שְׂפַת הַיְאֹר וְהַמַּטֶּה אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לְנָחָשׁ תִּקַּח בְּיָדֶךָ. (ז, יד-טו)

ופירש"י ז"ל, "יוצא המימה", לנקביו, שהיה עושה עצמו אלוה, ואומר שאינו צריך לנקביו, ומשכים ויוצא לנילוס ועושה שם צרכים. עכ"ל.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר, כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת וְאָמַרְתָּ אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי פַרְעֹה יְהִי לְתַנִּין, וַיָּבֹא משֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיַּעֲשׂוּ כֵן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת מַטֵּהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו וַיְהִי לְתַנִּין, וַיִּקְרָא גַּם פַּרְעֹה לַחֲכָמִים וְלַמְכַשְּׁפִים וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלַהֲטֵיהֶם כֵּן, וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם וַיִּבְלַע מַטֵּה אַהֲרֹן אֶת מַטֹּתָם. (ז, ח-יב)

צריך להבין מה פתאום ישאל פרעה אות ומופת, והרי הוא מלך היושב על כסא מלכותו, תוך ארצו ומדינתו עם שריו ועבדיו. והלא אם יבואו שני אנשים הגם שהם חשובים מאד, ויאמרו לו שישחרר את עבדיו הנאמנים לו, הלא ברור הדבר שינזוף בהם בחומרה, כי מה להם ולעניני מדינתו, ומי שם אותם מאן דאמר לבא אל המלך. ואם מפני שאמרו משה ואהרן שה' שלחם, הלא כבר השיב פרעה הרשע לזה בכפירה מוחלטת ואמר (שמות ה, ב), מי ה' אשר אשמע בקולו, ואם כן היה פרעה צריך להמשיך מיד ולהזהירם שלא יתערבו עוד בעניני ממלכתו, ולתת פקודה לכל האחראים שלא ירשו להם להתקרב אליו עוד בדבר הזה. וא"כ איך יעלה בדעת שפרעה ידרוש "אות ומופת?

וּמשֶׁה בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה וְאַהֲרֹן בֶּן שָׁלשׁ וּשְׁמֹנִים שָׁנָה בְּדַבְּרָם אֶל פַּרְעֹה. (ז, ז)

צ"ל למה הזכיר שנותיהם של משה ואהרן כאן, והוא ללא צורך לכאורה. וראיתי לרבינו עובדיה ספורנו ז"ל שהרגיש בזה וכתב, וז"ל, ועם כל זקנתם השכימו והזדרזו לרצון קונם, כי אמנם מי שהגיע לשמונים, גם בימים ההם כבר עבר ימי השיבה והגיע לגבורות, כמו שהעיד בתפלתו (רצונו לומר תפלה למשה שהוא בתהלים מזמור צ' פסוק י') ימי שנותינו בהם שבעים שנה וגו'. עכ"ל.