הרב עמאר - פרשת וארא

וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵכֶם פַּרְעֹה וְנָתַתִּי אֶת יָדִי בְּמִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בִּשְׁפָטִים גְּדֹלִים, וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה' בִּנְטֹתִי אֶת יָדִי עַל מִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם. (ז, ג-ה)

כתב רבינו אברהם ן' עזרא ע"ה, וז"ל, יש לשאול אם השם הקשה את לבו, מה פשעו ומה חטאו, והתשובה כי השם נתן חכמה לאדם, ונטע בלבו שכל לקבל כוח עליון להוסיף על טובתו, או לחסר מרעתו, וזה אפרש בפרשת כי תשא, בפסוק מי יתן והיה לבבם זה (דברים ה, כו), והנה טעם "אקשה את לבו", למען רבות מופתי. ורבי ישועה אמר כי טעם "אקשה את לבו" לסבול המכות, ולא דיבר נכונה. עכ"ל.

הוּא אַהֲרֹן וּמשֶׁה אֲשֶׁר אָמַר יְהֹוָה לָהֶם הוֹצִיאוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם, הֵם הַמְדַבְּרִים אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם הוּא משֶׁה וְאַהֲרֹן. (ו, כו-כז)

כתב רש"י ז"ל הוא אהרן ומשה וכו', יש מקומות שמקדים אהרן למשה, ויש מקומות שמקדים משה לאהרן, לומר לך, ששקולין כאחד, עכ"ל.

וַיְדַבֵּר משֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל משֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה. (ו, ט)

השמיעה היא המפתח לעבודת ה', את הברכה אשר "תשמעו" (דברים יא, כז), ואין ברכה גדולה ממנה. והקללה אם "לא תשמעו" (שם שם, כח), שאם אדם אינו שומע, אין תקוה להביאו לדרך ה'. ויסוד השמיעה היא ההכנעה וההתבטלות. והאדם הנכנע לפני ה' ומקבל אמריו וחוקיו, ונכנע לצו התורני, ולדברי חכמים, הוא המגיע ליראת שמים של אמת.

וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'. (ו, ח)

בספר אוה"ח לקדוש ה' מוהר"ח ן' עטאר זיע"א, כתב וז"ל, קשה דברי אל עליון דברי טהור הוא, כי יוצאי מצרים הם הנכנסים לארץ, דכתיב "והבאתי אתכם אל הארץ", ולא מצינו שכן היה, אלא ואת בניכם הביא שמה, אבל כל דור יוצאי מצרים מבן עשרים שנה נפלו פגריהם במדבר. ותגדל הקושיא למה שנשבע ה' על כל הדברים, באומרו (שמות ו, ו), לכן אמור לבני ישראל, ואמרו ז"ל (שמו"ר ו, ד), אין "לכן" אלא לשון שבועה. ונראה כי מקור החכמה נתחכם על קושיא זו, וקודם אמרו והבאתי אתכם וגו', אמר וידעתם כי אני ה' המוציא וגו', פי' תנאי הוא הדבר, ובזה והבאתי וגו'. וזולת זה אם תנאצון את ה', אין כאן הבטחה זו, וכו'. עכל"ה.

לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים, וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם. (ו, ו-ז)

ידוע שכנגד ארבע לשונות של גאולה, הנזכרים כאן, תיקנו רבותינו ע"ה לשתות ארבע כוסות יין בליל פסח.

וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל משֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה', וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם, וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ, וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי, לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים, וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם. (ב, ב-ז)