הרב עמאר - פרשת בשלח

וַיּוֹשַׁע ה' בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם, וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמשֶׁה עַבְדּוֹ. (יד, ל-לא)

והנה אמרתי לכתוב בזה מה שנתחדש לי בס"ד, דצריך להבין אמרו "ביום ההוא", והלא כבר נושעו ישראל ממצרים ביום ט"ו ניסן שהוא א' דפסח, והיום שבו נקרע ים סוף הוא שביעי של פסח, ואיך אומר ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים. ואעפ"י שאפשר לומר, שלא על הישועה הכללית שיצאו מארץ מצרים מדבר, אלא על הישועה שנושעו מיד המצרים ברודפם אחריהם, והשיגום חונים על שפת הים, אך עדיין קשה אומרו, וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים, וכי עד עתה לא ראו. וכן מה שסיים ויראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו. וכי רק עתה השיגו יראתו וגם אמונתו, וכל מה שהיה במצרים לא הועיל ח"ו.

וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם. (יד, כט)

וכתבו רבותינו בעלי התוספות בספר דעת זקנים, "חֹמָה" חסר כתיב, לפי שבתחילה נתמלא הים חמה עליהם, עד שבא גבריאל ושמם כחומה בתוך הים, והיה מכריז על הים ואומר למים שבימינם, הזהרו בישראל שעתידים לקבל תורה שנתנה בימינו של הקב"ה, שנאמר (דברים לג, ב), מימינו אש דת למו, ואמר לים שבשמאלם, הזהרו בישראל שעתידים להניח תפילין בשמאל, חזר ואמר למים שמאחריהם, הזהרו בישראל שעתידים להתעטף בציצית מאחריהם, והמים שומעים דבריו ועומדים חומות, ונחלק להם הים לי"ב חלקים, שיהא לכל שבט ושבט שביל לבדו, ובחומות הים שבין כל אחד ואחד היו חלונות, ומספרים זה עם זה כדי ליישב דעתם, הדא הוא דכתיב והמים להם חומה. ולפי המדרש הזה נראה שהמתעטף בציצית צריך להשליך הציציות מאחריו וכו', ע"ש עכ"ל.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה נְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וְיָשֻׁבוּ הַמַּיִם עַל מִצְרַיִם עַל רִכְבּוֹ וְעַל פָּרָשָׁיו, וַיֵּט משֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ וַיְנַעֵר ה' אֶת מִצְרַיִם בְּתוֹךְ הַיָּם, וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם וַיְכַסּוּ אֶת הָרֶכֶב וְאֶת הַפָּרָשִׁים לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם לֹא נִשְׁאַר בָּהֶם עַד אֶחָד:. (יד, כו-כח)

וַיָּסַר אֵת אֹפַן מַרְכְּבֹתָיו וַיְנַהֲגֵהוּ בִּכְבֵדֻת וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי ה' נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָיִם. (יד, כה)

פירש רש"י "וינהגהו בכבדות", בהנהגה שהיא כבדה וקשה להם, במדה שמדדו, ויכבד לבו הוא ועבדיו, גם כאן וינהגהו בכבדות. ור"י בעה"ט ז"ל כתב, "וינהגהו בכבדות", על שאמר (שמות ה, ט), תכבד העבודה על העם. ורואים מיצוי הדין רח"ל, שגם בעונש חמור וגדול כזה שממית בו רבים במיתות כל כך קשות, עדיין מדקדק הי"ת שיהיה בו מדה כנגד מדה, וגם בפרטים מפרטים שונים ממה שעוללו ברשעתם לעם ישראל, אחת מהנה לא נעדרה, ולמרות שכל מיתתם בים וטביעתם במצולות הים, הוא כנגד מדתם, שאמרו כל הבן הילוד היארה תשליכוהו (שמות א, כב), עדיין יש עוד פרטים מפורטים בדרכי ענישתם עד הגיעם לקיצם, כדי לשלם להם על כל רעתם אחת אל אחת. וכמו שאמר הנביא ירמיה ע"ה באיכה (א, כב), תבא כל רעתם לפניך, ולא מסתפק ה' רק בהענשה כללית, אלא משלם לאויביו כל רעתם במושלם.

וַיְהִי בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר וַיַּשְׁקֵף ה' אֶל מַחֲנֵה מִצְרַיִם בְּעַמּוּד אֵשׁ וְעָנָן וַיָּהָם אֵת מַחֲנֵה מִצְרָיִם. (יד, כד)

כתב בתרגום יוב"ע, והוה במטרת צפרא, בעידנא דאתיין חיילי מְרוֹמא לשבחא, ואוריק ה' ברגוז, עלוי משריתהון דמצראי בעמודא דאישתא, למרמי עליהון גומרין דאשא, ובעמודא דעננא למרמא עליהון ברדין, ושעמם ית משרית מצראי.

וַיֵּט משֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיּוֹלֶךְ ה' אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם. (יד, כא)

בתרגום יוב"ע כתב, ואתבזעו מיא לתריסר בזיען, כל קביל תריסר שבטוי דיעקב. ובפירוש יונתן כתב, לשנים עשר קרעים נגד י"ב שבטים. וצריכים להבין מדוע קרע הי"ת את הים לשנים עשר שבילים, והלא די בשביל אחד, וכולם יבואו בו. ונראה שרצה הקב"ה להטיב להם לישראל, שילכו בשובה ונחת, ובשעה גדולה זו מלאה רגש, ופחד ושמחה משמשים זה עם זה, בערבוביא, והם עם גדול ורב, עם בניהם וטפם, גם זקניהם ומקניהם הכל באשר לכל, אם יצטרכו לעבור תוך שביל אחד, תהיה מהומה גדולה, ועלולים לבא גם לסכנה ח"ו, והקב"ה חפץ להשלים טובתו עם עמו, ולהושיעם בשמחה וששון, וע"כ קרע את הים לי"ב שבילין ויעברו בשמחה ונחת, שבט שבט לבדו, איש על דגלו ואיש על מחנהו, והיא ממדת טובו יתברך שמו, ומאהבתו הגדולה לעמו.

וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ וְיָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה. (יד, טז)

רבותינו אמרו (שמו"ר כא, ט) דהכי פירושו, "ואתה הרם את מטך", ונטה את ידך בלי מטה, כדי שידעו הכל שלא המטה הוא שעושה את האותות אלא הקב"ה. וכן הובאו הדברים הללו בדברי רבנו מהר"ם אלשיך ובדברי הרב כלי יקר, שלפי שהיו אומרים המצרים, לולי המטה לא היה יכול לעשות את כל הנסים, ע"כ אמר הקב"ה, סלק את המטה ונטה את ידך, כי הרם הוא לשון סילוק. יעו"ש, שנתן טעם למה דווקא על הים אמר לו הקב"ה למשה לסלק את מטהו ולא בשאר המכות. והטעם כי כל העשר מכות היו באצבע אלקים, והמטה דומה לאצבע, אבל בים לקו בכל היד, שנאמר (להלן יד, לא), וירא ישראל את היד הגדולה, ע"כ א"ל הי"ת למשה סלק את מטך ונטה את ידך על הים. ואז הבינו הכל שלא ע"י המטה נעשו הנסים, ומשה הטה ידו כדוגמת היד החזקה של מעלה, וע"כ ויאמינו בה' ובמשה עבדו. יעו"ש.

וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲמֹד מֵאַחֲרֵיהֶם, וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה, וַיֵּט משֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיּוֹלֶךְ ה' אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם. (יד, יט - כא)

וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲמֹד מֵאַחֲרֵיהֶם, וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה. (יד, יט-כ)

וַאֲנִי הִנְנִי מְחַזֵּק אֶת לֵב מִצְרַיִם וְיָבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו, וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה' בְּהִכָּבְדִי בְּפַרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו. (יד, יז-יח)

צריך להבין מה תוסיף למצרים ידיעה זו יותר מכל אשר ידעו וראו בעיניהם עד הלֹם, והלא ראו יד ה' בגלוי ממש, בכל מכה ומכה שהקב"ה הביא על המצריים במצרים, ומה תוסיף להם עוד ידיעה זו. מה גם אחר שיראו ויטבעו ויאבדו מן העולם מה תועיל הידיעה הזאת. ועל הקושיא האחרונה השיב רבינו עובדיה ספורנו ז"ל בזו הלשון. "וידעו מצרים", הנשארים במצרים וישובו אלי, כי לא אחפוץ במות המת. עכ"ל.