הרב עמאר - מי חכם וישמור אלה ויתבוננו חסדי ה'

וַיֵּט משֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיּוֹלֶךְ ה' אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם. (יד, כא)

בתרגום יוב"ע כתב, ואתבזעו מיא לתריסר בזיען, כל קביל תריסר שבטוי דיעקב. ובפירוש יונתן כתב, לשנים עשר קרעים נגד י"ב שבטים. וצריכים להבין מדוע קרע הי"ת את הים לשנים עשר שבילים, והלא די בשביל אחד, וכולם יבואו בו. ונראה שרצה הקב"ה להטיב להם לישראל, שילכו בשובה ונחת, ובשעה גדולה זו מלאה רגש, ופחד ושמחה משמשים זה עם זה, בערבוביא, והם עם גדול ורב, עם בניהם וטפם, גם זקניהם ומקניהם הכל באשר לכל, אם יצטרכו לעבור תוך שביל אחד, תהיה מהומה גדולה, ועלולים לבא גם לסכנה ח"ו, והקב"ה חפץ להשלים טובתו עם עמו, ולהושיעם בשמחה וששון, וע"כ קרע את הים לי"ב שבילין ויעברו בשמחה ונחת, שבט שבט לבדו, איש על דגלו ואיש על מחנהו, והיא ממדת טובו יתברך שמו, ומאהבתו הגדולה לעמו.

ועוד י"ל שרצה הקב"ה להראות כבוד שכינתו לעמו, ולכל באי עולם, ואקדים דברי קדוש בעל אוה"ח ז"ל על פסוק ויט משה, ששם דורש וחוקר אימתי נטה משה את ידו, אם בתחילת הלילה או בסופו, ומפשטות הכתוב נראה שזה היה קודם הבֹקר, וקשה דא"כ אין היכר לקריעת ים סוף שהיתה ע"י משה, וע"ש שפירש שתחילה ה' שם הים לחרבה ע"י הרוח קדים, ותיכף לכניסת ישראל לים, נטה משה את ידו ובקעו, וכתב שכן הוא במ"ר (שמו"ר כא, ו), וע"ש עוד.

ואפשר לומר, דבאמת ה' אמר למשה נטה את ידך, וע"י נטיית ידו של משה על הים, הוליך ה' את הים ברוח קדים עזה, וכפשט הכתוב "ויט משה את ידו על הים ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה וישם את הים לחרבה", ואע"ג דכל זה עשה ה' ע"י רוחו העזה ששלח בים, מ"מ לא החלה הרוח לנשב עד שמשה נטה את ידו, ואין לדחות דהרבה פעמים נושבת הרוח ובמה יִוַדָע איפא שאכן זאת היה מידו, ותשובת דבר זה פשוטה לפניה, שלא החלה הרוח לנשוב עד שנטה משה את ידו על הים, ומיד ראו רוח עזה שאינה מצויה כלל, שהחלה להוליך את הים וליבשו עד שהיה לחרבה, וכל רואה מבין שזה דבר מיוחד מאד שנוצר באותו רגע, הן מעזות הרוח והן מצד הולכת הים וייבושו, ויש להוסיף דעל כן קרע השי"ת את הים לשנים עשר נתיבים, כדי שידעו ויכירו כל העולם שמאת ה' היה הדבר על ידי משה עבדו, להוליך את עמו בים, שבט שבט לבדו, וזה בודאי שאין בכוחו של הרוח לעשות כן, רק מאת ה' היתה זאת, וע"כ אחר שאמר שהרוח העזה הוליכה את הים כל הלילה, ושמה אותו לחרבה, נאמר ויבקעו המים. ובזה כתב בתרגום יונתן ב"ע, ואתבזעו מיא לתריסר בזיען, כל קביל תריסר שבטוי דיעקב. וכמו שאומר, שה' מוליך לימין משה, ועל ידי הטיית ידו הוליך ה' את הים וייבשו, ועוד זאת עשה שבקעו לשנים עשר נתיבים, ובזה נשגב ה' לבדו, בעשותו נפלאותיו ע"י משה עבדו נאמן ביתו [עוד יש לפרש שעל כן קרע את הים לשנים עשר נתיבים, כדי להודיע ולהוודע שכל זה נעשה רק בעבור בני ישראל שבטי יה עדות לישראל].

והרמב"ן ז"ל כתב, ויט משה וגו', היה רצון לפניו יתברך לבקוע הים ברוח קדים מייבשת, שיראה כאילו הרוח היא המחרבת ים וכו', והשגיא למצרים ויאבדם, כי בעבור זה חשבו, אולי הרוח שם הים לחרבה, ולא יד ה' עשתה זאת בעבור ישראל, אעפ"י שאין הרוח בוקעת הים לגזרים, לא שמו לבם גם לזאת, ובאו אחריהם מרוב תאותם להרע להם. וזה טעם וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם, שחזק לבם, אמר אויב ארדוף אשיגם בים, ואין מידי מציל, ולא זכרו עתה כי ה' נלחם להם במצרים. עכ"ל.

הרי לפנינו שהרמב"ן ז"ל קדם והשיב, דמאת ה' היתה זאת, להראות כאילו הרוח היא המייבשת ולא מה' היה הנס, וזאת כדי להטעות את פרעה וחילו, שיבואו בתוך הים ואז ישלם להם כגמולם הרע. ואעפ"י שאין דרך הרוח לבקוע ים לגזרים. והיה להם מיד להבין חסדי ה' ונפלאותיו על עמו ישראל, כותב הרמב"ן ז"ל שלא שמו לבם לזה.

ויש לשים לב על ההנהגה המיוחדת, בה נוהג הקב"ה כשעושה נס ופלא, שאין הי"ת חפץ לשנות ממנהג העולם שהוא ברא יצר ועשה בחכמתו ישתבח שמו, אשר בצורה שבה הטביע את העולם, מושרש בו יסוד הבחירה, שהיא שורש ועיקר למה שקבעה חכמתו להאציל חכמה ובינה ודעת לאדם שנברא בצלם אלהים, ובכוחו להכריע לטוב ולרע, והטוב והרע ניתנו בידו במדה ומשקל שוים, ודעת הטביע בו שיוכל לשקול ולהכריע עצמו לחסד או ח"ו לענין אחר. וכשיש צורך לעשות נס בשביל ריוח והצלה לעמו, הרי יש בזה שבירת כוחות הטבע וגילוי אפסיותם, ונודע ה' בנס ההוא כי הוא המוליך והמביא בהשגחתו הפרטית את הכל, עד אפסי ארץ. ופועל היוצא מזה הוא מחד חיזוק באמונה ועבודת ה', אבל יש בזה גם בחינה של גילוי שכינה גדול, שיכול להביא לידי שלילת הבחירה, ובזה אין לה' חפץ. ועל כן בכל נס ונס, הוא מניח מקום מיוחד לטעות בו, לכל הרוצה לטעות. אך הרוצה באמת, וחפץ בקרבת אלהים, ימצא האמת בכל הדרה ע"י התבוננות מעט, בבחינת ויתבוננו חסדי ה' (תהלים קז, מג), ואז הוא נעשה חכם שיודע לשמור מה שנתנו לו, (ועיין מ"ש בברכת אליהו פר' בראשית מאמר ד' על הפסוק ויאמר אלהים נעשה אדם). ויסוד הדברים מונח בדברי הרמב"ן ז"ל הללו, שכתב שה' ייבש את הים ע"י הרוח להשגיא למצרים, שיתלו בטבעיות ויבואו לתוך הים, אך למתבוננים בדרכי ה' בקל יראו את יד ה' כי רבה, ואיך בקע את הים לי"ב שבילים, ואין שום שייכות לזה עם רוח הקדים, אלא שהמצרים לא שמו לבם ולא רצו להתבונן בחסדי ה', אבל החכם עיניו בראשו להתבונן בדרכי ה', ולגלות השגחת ה' בפרטות על כל צעד ושעל.