הרב עמאר - פרשת בשלח

וַיִּקְרְאוּ בֵית יִשְׂרָאֵל אֶת שְׁמוֹ מָן וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ. (טז, לא)

נראה מהלשון שהכתוב חפץ ללמדנו צורת המן והגוון שלו, וגם את טעמו. וסמוך לזה בפסוק שאחריו נאמר, ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה', מלא העמר ממנו למשמרת לדרתיכם, למען יראו את הלחם, אשר האכלתי אתכם במדבר, בהוציאי אתכם מארץ מצרים. ועוד נאמר, ויאמר משה אל אהרן קח צנצנת אחת, ותן שמה מלא העמר מן, והנח אותו לפני ה' למשמרת לדרתיכם. כאשר צוה ה' וגו' למשמרת.

רְאוּ כִּי ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. (טז, כט)

רש"י ז"ל כתב, "שבו איש תחתיו", מכאן סמכו חכמים (עירובין נא, א), ד' אמות ליוצא חוץ לתחום, וכו'. אל יצא וגו', אלו אלפים אמה של תחום שבת, ולא במפורש, שאין תחומין אלא מדברי סופרים, ועיקרו של מקרא על לוקטי המן נאמר.

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת קֹדֶשׁ לַה' מָחָר אֵת אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶׁר תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ וְאֵת כָּל הָעֹדֵף הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד הַבֹּקֶר, וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ עַד הַבֹּקֶר כַּאֲשֶׁר צִוָּה משֶׁה וְלֹא הִבְאִישׁ וְרִמָּה לֹא הָיְתָה בּוֹ, וַיֹּאמֶר משֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם לַה' הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה. (טז, כג-כה)

וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל משֶׁה וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ וַיִּקְצֹף עֲלֵהֶם משֶׁה, וַיִּלְקְטוּ אֹתוֹ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר אִישׁ כְּפִי אָכְלוֹ וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס, וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד וַיָּבֹאוּ כָּל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה וַיַּגִּידוּ לְמשֶׁה, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת קֹדֶשׁ לַה' מָחָר אֵת אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶׁר תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ וְאֵת כָּל הָעֹדֵף הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד הַבֹּקֶר, וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ עַד הַבֹּקֶר כַּאֲשֶׁר צִוָּה משֶׁה וְלֹא הִבְאִישׁ וְרִמָּה לֹא הָיְתָה בּוֹ, וַיֹּאמֶר משֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם לַה' הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה, שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לֹא יִהְיֶה בּוֹ. (טז, כ-כו)

וַיִּלְקְטוּ אֹתוֹ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר אִישׁ כְּפִי אָכְלוֹ וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס. (טז, כא)

פירש רש"י ז"ל והנשאר בשדה נמוח ונעשה נחלים ושותים ממנו אילים וצבאים, ואומות העולם צדים מהם, וטועמים בהם טעם מן, ויודעים מה שבחן של ישראל, (ומקור הדברים במכילתא). וצריך להבין שהרי אם הגוים טועמים את בשר הצבאים ומבינים שטעמו נשתבח בגלל המן שנמס והחיות הללו שתו ממנו, א"כ ישתו גם הם מן המים ההם, ויטעמו את המן עצמו. ואם לא ידעו מאין בא טעם זה לצבאים, א"כ מנין ידעו שיש בבשר הצבאים מטעם המן, וא"כ איך נודע להם שבחן של ישראל.

וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל אַהֲרֹן אֱמֹר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל קִרְבוּ לִפְנֵי ה' כִּי שָׁמַע אֵת תְּלֻנֹּתֵיכֶם, וַיְהִי כְּדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּפְנוּ אֶל הַמִּדְבָּר וְהִנֵּה כְּבוֹד ה' נִרְאָה בֶּעָנָן. (טז, ט-י)

צריך להבין מהי קרבה זו שאמר משה אל אהרן לומר לכל עדת בני ישראל "קרבו" לפני ה', ומה משמעות "והנה כבוד ה' נראה בענן".

וַיֹּאמֶר משֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עֶרֶב וִידַעְתֶּם כִּי ה' הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד ה' בְּשָׁמְעוֹ אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם עַל ה' וְנַחְנוּ מָה כִּי תַלִּינוּ עָלֵינוּ. (טז, ו-ז)

הנה יש לשים לב לשינוי הלשון הבא בכתוב, שבערב אומר "וידעתם", ובבקר "וראיתם" את כבוד ה'. וזכורני שראיתי להגה"ק סבא דמשפטים המלוב"נ רבינו יעקב אביחצירא ז"ל, באחד מספריו, שפירש על הפסוק בתהלים (צב, ג), להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות, שבלילה שהוא העולם הזה, שהוא בחינת לילה (כמבואר בפסחים ב, ב), יש רק אמונה שבלב, אבל בבקר שהוא העולם הבא, שם יראו חסדו יתברך בגלוי ממש.

וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם. (טז, ה)

כתב ר"י בעה"ט ז"ל, "והיה משנה", כל מעשה השבת כפול, שני כבשים, שתי ככרות, שתי נרות, זכור ושמור, עכ"ל. ויש להוסיף הא דגמ' בשבת (לג, ב) שני בדי הדס, א' כנגד זכור ואחד נגד שמור. ואולי זו הסיבה שאמר רבי יוחנן בשם רשב"י (שבת קיח, ב) אם ישמרו בני ישראל שתי שבתות מיד הם נגאלים. ולא אמר שבת אחת, ולא שלש שבתות, אלא שתי שבתות דייקא. לפי שכל מעשה השבת כפול, וגם זה הוא אחד כנגד זכור ואחד נגד שמור.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא. (טז, ד)

צריך להבין האם רק מפני תלונתם נתן ה' מן, ואם לא היו מתלוננים לא היה נותן מן. והוא פלא, שבודאי שהדבר הזה היה מוכן להם מן השמים, ועוד ברור ופשוט שגם בלי תלונתם לא היה מניחם לרעוב ללחם, והוא ישתבח שמו ציוה להם מן שיהיה לכם לאכול גם לפי תנאי המדבר, לאורך כל הארבעים שנה לעם שלם. והמן נברא כבר מששת ימי בראשית כמו שאמרו רבותינו בפ"ה מאבות (משנה ו). ועוד שרצה הקב"ה לזכות את דור מקבלי התורה, ללמוד בראש פנוי, בלי עול הפרנסה, וכמאמרם ז"ל (ראה ילקו"ש שמות רמז רנח), לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן. וכל זה מכריח שהדבר היה מוכן מראש ומעיקרא להאכילם לחם מן השמים, וגם שדבר קשה לומר, שרק עקב תלונה בדרך לא נכונה, נוצר דבר גדול כזה, ולחם שמים אכל איש.

וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב. (טז, ג)