הרב עמאר - שמות

אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ, כִּי הִוא כְסוּתֹה לְבַדָּהּ הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ בַּמֶּה יִשְׁכָּב וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי: (כב, כה-כו)

פירש"י ז"ל שלשון "חבלה" הוא, שממשכנים את הלוה כשהגיע עת הפירעון, ולא משכון שבשעת ההלואה. "שלמת רעך עד בא השמש תשיבנו לו". מדבר במי שלקח כסות יום למשכון, ומצוה להשיבו אליו במשך היום, עד בא השמש (שקיעת החמה), אז תטלנו עד הבקר ושוב תשיבנו לו, שישתמש בה במשך היום עד בא השמש. ובפסוק הבא (כ"ו) מדבר בכסות לילה ומצע, שאותם יקח ביום וישיבם לו בלילה, כי היא כסותה וגו' במה ישכב.

אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ: (כב, כד)

מילת "אם" הנזכרת כאן אינה רשות אלא חובה, שחייבים להלוות לעני. וכמו שכתב רש"י ז"ל כאן, ר' ישמעאל אומר (מכילתא), כל אם שבתורה רשות חוץ משלשה, וזה אחד מהם.

עו"כ רש"י ומקורו בגמ' (ב"מ עא, א) שאמר הכתוב, "את עמי", להקדים עמו לפני נכרי, ועני קודם לעשיר, עניי עירך קודמים לעניי עיר אחרת, וע"ש שהוסיף את העני עמך, הוי מסתכל כאילו אתה עני.

כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן, אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ, וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים: (כב, כא-כג)

ופירש"י ז"ל כל אלמנה ויתום, וה"ה לכל אדם, אלא שדיבר הכתוב בהוה, לפי שהם תשושי כח ומצוי לענותם. ע"כ. והוא כעין מ"ש הראב"ע ז"ל בפסוק הקודם. ע"ש. והרמב"ן ז"ל עמד על מה שכתוב: "כל אלמנה", ופירש שבא לרבות אפילו שהיא עשירה, כי דמעתה מצויה ונפשה שפלה.

וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: (כב, כ)

פירש"י ורשב"ם ז"ל דבאונאת דברים מדבר הכתוב, וה"ה לכל ישראל (אסור להונותם) אלא דיבר הכתוב בהוה, וכך אמרה המשנה (ב"מ נח, ב) כשם שאונאה במקח וממכר, כך אונאה בדברים, לא יאמר לו בכמה חפץ זה, והוא אינו רוצה ליקח. אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים, אם הוא בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך, שנאמר וגר לא תונה ולא תלחצנו.

זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם בִּלְתִּי לַה' לְבַדּוֹ: (כב, יט)

הנה בודאי שמלת "אלהים" הנזכרת בזה חול הוא, ורש"י ז"ל האריך לפרש דאם הלמ'ד נקוד בקמץ או פתח, היינו לאלהים ידועים והיינו האלהים שכבר הוזהרתם עליו, וע"כ לא הוצרך לכתוב לאלהים אחרים. וכעין זה כתב הרשב"ם ז"ל.

מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה, כָּל שֹׁכֵב עִם בְּהֵמָה מוֹת יוּמָת: (כב, יז-יח)

רש"י ז"ל כתב דמיתת המכשפה בב"ד, ואין הבדל בין זכר לנקבה, רק דיבר הכתוב בהוה, שבנשים מצויות מכשפות (וראה בדבריו לסנהדרין סז, א).

וכ"כ הרשב"ם ז"ל, והוסיף דכונת הפסוק שאמר, "לא תחיה", (ולא אמר תומת) שצריכים לחקור אחריהם להורגן. ולא להניחם ע"י עצלות.

וְכִי יְפַתֶּה אִישׁ בְּתוּלָה אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה וְשָׁכַב עִמָּהּ מָהֹר יִמְהָרֶנָּה לּוֹ לְאִשָּׁה: אִם מָאֵן יְמָאֵן אָבִיהָ לְתִתָּהּ לוֹ כֶּסֶף יִשְׁקֹל כְּמֹהַר הַבְּתוּלֹת: (כב, טו-טז)

וכתב רש"י ז"ל "מהֹר ימהרנה", יפסוק לה מֹהר כמשפט איש לאשתו, שכותב לה כתובה וישאנה. "כמהר הבתולות", שהוא קצוב, חמשים כסף אצל התופס את הבתולה ושוכב עמה באונס, שנאמר (דברים כב, כט) ונתן השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף.

וְכִי יִשְׁאַל אִישׁ מֵעִם רֵעֵהוּ וְנִשְׁבַּר אוֹ מֵת בְּעָלָיו אֵין עִמּוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם, אִם בְּעָלָיו עִמּוֹ לֹא יְשַׁלֵּם אִם שָׂכִיר הוּא בָּא בִּשְׂכָרוֹ: (כב, יג-יד)

כתב רש"י ז"ל, "וכי ישאל" בא ללמד על השואל שחייב באונסין. עוד פירש "בעליו אין עמו", שבעליו של שור לא היו עם השואל במלאכתו, שלא נשאל בעל השור לשואל, אבל אם גם בעליו נשאל לו, בין באותה מלאכה בין במלאכה אחרת, לא ישלם, ואם היה עמו בשעת שאלה, הוי בעליו עמו, אפילו שלא היה עמו בשעת שבירה ומיתה.

וְאִם גָּנֹב יִגָּנֵב מֵעִמּוֹ יְשַׁלֵּם לִבְעָלָיו, אִם טָרֹף יִטָּרֵף יְבִאֵהוּ עֵד הַטְּרֵפָה לֹא יְשַׁלֵּם: (כב, יא-יב)

תרגם יונתן בן עוזיאל, ואין יתגנבא יתגנב מיניה דהוה ליה עִמֵיה אגר נטיר, ישלם לְמָרוֹי. וכן בדין, דשומר שכר חייב על גנבה ואבדה, שהם אונסים קלים, אך שומר חנם נשבע ולא משלם. [וכבר הערתי לעיל שבפסוק י' כתב שהוא בשומר חנם, ולא מצאנו כדעה זו].

כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ חֲמוֹר אוֹ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וְכָל בְּהֵמָה לִשְׁמֹר וּמֵת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה אֵין רֹאֶה, שְׁבֻעַת ה' תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ וְלָקַח בְּעָלָיו וְלֹא יְשַׁלֵּם: (כב, ט-י)

רש"י ז"ל ציין דברי הברייתא (ב"מ צד, ב), פרשה ראשונה נאמרה בשומר חנם לפיכך פטר בו את הגנבה כמו שכתוב, (לעיל פסוק ו') וגונב מבית האיש וגו', אם לא ימצא הגנב, ונקרב בעל הבית וגו', ואמרו שזו שבועה, למדת שפוטר עצמו בשבועה. ופרשה זו (שהיא השניה), אמורה בשומר שכר, לפיכך אינו פטור אם נגנבה, כמו שכתוב (להלן פסוק יא) ואם גנוב יגנב מעמו ישלם. אבל על האונס כמו מת מעצמו, או נשבר, או נשבה בחזקה ע"י לסטים, ואין רואה שיעיד בדבר. ע"כ מרש"י ז"ל. [וצריך להוסיף דדינו מבואר בפסוק י' שלא ישלם]. ורש"י סמך דבריו לפסוק הבא שבועת ה' תהי' וגו', ולא ישלם].