הרב עמאר - בדיני שבועת השומרים, ובחיובי שומר שכר

כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ חֲמוֹר אוֹ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וְכָל בְּהֵמָה לִשְׁמֹר וּמֵת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה אֵין רֹאֶה, שְׁבֻעַת ה' תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ וְלָקַח בְּעָלָיו וְלֹא יְשַׁלֵּם: (כב, ט-י)

רש"י ז"ל ציין דברי הברייתא (ב"מ צד, ב), פרשה ראשונה נאמרה בשומר חנם לפיכך פטר בו את הגנבה כמו שכתוב, (לעיל פסוק ו') וגונב מבית האיש וגו', אם לא ימצא הגנב, ונקרב בעל הבית וגו', ואמרו שזו שבועה, למדת שפוטר עצמו בשבועה. ופרשה זו (שהיא השניה), אמורה בשומר שכר, לפיכך אינו פטור אם נגנבה, כמו שכתוב (להלן פסוק יא) ואם גנוב יגנב מעמו ישלם. אבל על האונס כמו מת מעצמו, או נשבר, או נשבה בחזקה ע"י לסטים, ואין רואה שיעיד בדבר. ע"כ מרש"י ז"ל. [וצריך להוסיף דדינו מבואר בפסוק י' שלא ישלם]. ורש"י סמך דבריו לפסוק הבא שבועת ה' תהי' וגו', ולא ישלם].

ודבר תימה ראיתי בתרגום יונתן בן עוזיאל שכתב בפסוק ט', "בלא אגר נטיר". ולא ראינו מי שיפרש פסוק זה בשומר חנם. ויש לציין לתרגום יונתן בן עוזיאל בפס' יא, "ואם גנב יגנב מעמו ישלם" לבעליו, שתרגמו ואין יתגנבא יתגנב מניה דהוה ליה עמיה אגר נטיר ישלם למרוי. נמצא שחילק באמצע הפרשה, ופירש שרק פסוק י"א עוסק בשומר שכר. וצ"ע.

וביאור הענין דנאמר בפסוק ו', כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וגו', וכאן נאמר, כי יתן איש אל רעהו חמור וגו' לשמור. ובפסוק י"ג, נאמר וכי ישאל איש מעם רעהו וגו'. וחז"ל ברוח קדשם קבעו כל דבר כדינו.

וכדי להשלים הבנת הענין אעתיק מלשונו של הרמב"ם ז"ל, ותורה אור. וז"ל בהל' שכירות (פ"א ה"א), ארבעה שומרים נאמרו בתורה, ושלשה דינים יש להם, ואלו הן הארבעה שומרים, שומר חנם, והשואל, ונושא שכר, והשוכר.

ובהלכה ב' כתב: ואלו הן שלשה דינים שלהן, שומר חנם שנגנב הפקדון ממנו או אבד, וא"צ לומר אם נאנס הפקדון אונס גדול כגון שהיתה בהמה ומתה או נשבית הרי זה נשבע ששמר כדרך השומרים ופטור, שנאמר וכו'. השואל משלם הכל בין שאבד וכו', בין שארעו אונס גדול מזה, כגון שמתה הבהמה השאולה וכו'. נושא שכר או השוכר שניהם דין אחד יש להן, אם נגנב או אבד הדבר השכור, או שנטל שכר על שמירתו, הרי אלו משלמים. ואם ארעו אונס גדול מזה, כגון שהיתה בהמה ומתה וכו', הרי אלו נשבעין שנאנסה ופטורין, שנאמר וכו'.

נמצאת אומר, שומר חנם נשבע על הכל. והשואל משלם את הכל, חוץ מן המתה בשעת מלאכה כמו שיתבאר. נושא שכר והשוכר משלמים את האבדה והגנבה, ונשבעים על האונסין הגדולים, כגון שבורה ושבויה ומתה וטריפה, או שאבד הדבר בספינה שטבעה בים, או נלקח בלסטים מזויין, וכל כיוצא באלו משאר אונסים גדולים. עכ"ל.

ובגליון הרמב"ם ז"ל הנז', כתבתי בכת"י דממה שכתב וכיוצא באלו משאר אונסים גדולים, נראה דס"ל כהתוספות (ב"מ מב, א ד"ה אמר), דכל גנבה שהיא קרובה לאונס, כגון העמיק ק' אמה בקרקע ונגנב גם שומר שכר פטור שזה דומה לאנוס. ואולם התוס' בב"ק (נז, ע"א ד"ה כגון), כתבו בשם ר"י, דחייב על כל גנבה, והגה"מ כאן אות ג', הביא שתי דעות בזה. ושו"ר בספר המפתח שהזכירו להרב ים של שלמה שדקדק בהרמב"ם ז"ל כהתוס' וכנ"ל, ותאזרני שמחה, ופי ימלא תהלת ה' כי הגדיל חסדו עלי.

14

שבועת ה' תהיה בין שניהם, פירש באוה"ח, ירצה כי יש עונש לנשבע ולמשביע, אם ידע שהוא רוצה לישבע לשקר, ומסכים על הדבר. עכ"ל.

ורש"י ז"ל כ', שבועת ה' תהיה, ישבע שכן הוא כדבריו, והוא לא שלח בה יד להשתמש בה לעצמו, שאם שלח בה יד ואח"כ נאנסה חייב באונסים. עכ"ל.

ובדעת זקנים מבעלי התוס' כתבו, שרש"י ז"ל במקום אחר, כתב דאפילו החזירה למקומה, כיון ששלח בה יד פעם אחת חייב באונסיה לעולם, וע"ש מה שהקשו עליו, וכתבו שר"ת חולק על רש"י ז"ל בזה, וכתב דאפילו שלח בה יד, כיון שהחזירה למקומה קודם שנאנסה פטור. עכת"ד. [ובב"מ (מ, ב) נחלקו בזה רבי ישמעאל ורבי עקיבא, ולהלן (דף מא, א), נחלקו אמוראי בדין שליחות יד ובשואל שלא מדעת. עכ"ל חתני הרי"ש נר"ו].

ובדין זה שהשומר טען שנאנסה, כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ג מהלכות שכירות ה"א), וז"ל, שומר שטען שנאנס אונס גדול כגון שבורה ומתה, אם נאנס במקום שהעדים מצויין שם, מצריכין אותו להביא ראיה על טענתו שנאנס, ויפטר אף משבועה, ואם לא הביא ראיה ישלם. שנאמר כי יתן איש אל רעהו חמור וגו', ומת וגו' אין רואה. שבועת ה' תהיה בין שניהם. [פי' דדוקא במקום שאין רואה שהעדים לא מצויים שם שבועת ה' תהיה בין שניהם], הא במקום שאפשר להביא ראיה, אין שם שבועה. אלא או יביא ראיה או ישלם. אבל אם טען שנאנס במקום שאין העדים מצויים שם, אין מצריכין אותו להביא ראיה, אלא ישבע שנאנס ויפטר, ואם הביא עדים שלא פשע נפטר גם מן השבועה. וכו'. עכ"ל.

ובמה שכתב רש"י ז"ל שנשבע שלא שלח בה יד, אבל אם שלח בה יד, אפילו נאנסה אח"כ חייב באונסים.

הנה כן פסק הרמב"ם ז"ל בהלכות שאלה ופקדון (פ"ד ה"א), המפקיד אצל חברו בחנם ונגנב או אבד, הרי זה נשבע ונפטר שנאמר וגונב מבית האיש וכו' ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו במלאכת רעהו. (שמות כב, ו-ז). ומגלגלין עליו בתוך השבועה שלא פשע בה אלא שמר כדרך השומרין ולא שלח בה ידו ואח"כ נגנב, שאם נגנב אחר ששלח בה ידו חייב באחריותו.

ובהלכה ב' שם כתב, הואיל ופטר הכתוב את שומר חנם מן הגנבה, ק"ו מן האונסים הגדולים כגון שבורה ושבויה ומתה, והוא שלא שלח יד בפקדון, אבל אם שלח יד בפקדון חייב באונסיו. עכ"ל. ומדסתם דבריו בהלכה א' וגם בהלכה ב', וכתב דאם שלח ידו בפקדון חייב באונסיו, ולא חילק בין החזירה אח"כ למקומה או לא, שמע מינה דפוסק כרש"י ז"ל דכיון ששלח בה יד, חייב באונסיה בכל גוונא, ודלא כר"ת הנ"ל.

וחתני הרי"ש שליט"א כתב על זה, וז"ל, לכאורה יש מקום לחלוק דהר"ם עסיק בחיוב שליחת יד שחייב באונסין ולעולם אם עשה השבה למקומה נסתלק, ופטור. אלא שכמו שהזכרתי לעיל לכאורה הדבר שנוי במחלוקת תנאים, ר' ישמעאל ור"ע בב"מ (מ, ב) בההיא דגנב טלה וכו'. ובמחלוקת אמוראים שם (מא, א) מהי שליחות יד, ובזה פסק הר"ם כר"ע בהל' גניבה (פרק ד' הל' י') עיי"ש. וא"כ לכאורה ס"ל כרש"י. אלא שודאי תמוה לומר שרש"י ור"ת חלקו במח' תנאים ואמוראים, והענין צ"ת הרבה עכ"ל. ולענ"ד עדיין יש ראיה גם מזה דסבירא ליה להר"מ ז"ל דלא מהני שהחזירה אחר ששלח בה את ידו.