וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: (כב, כ)
פירש"י ורשב"ם ז"ל דבאונאת דברים מדבר הכתוב, וה"ה לכל ישראל (אסור להונותם) אלא דיבר הכתוב בהוה, וכך אמרה המשנה (ב"מ נח, ב) כשם שאונאה במקח וממכר, כך אונאה בדברים, לא יאמר לו בכמה חפץ זה, והוא אינו רוצה ליקח. אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים, אם הוא בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך, שנאמר וגר לא תונה ולא תלחצנו.
ובברייתא שם אמרו ת"ר לא תונו איש את עמיתו (ויקרא כה, יז) באונאת דברים, אתה אומר וכו', כשהוא אומר וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך (שם). הרי אונאת ממון אמור, הא מה אני מקיים לא תונו איש את עמיתו, באונאת דברים. הא כיצד אם היה בעל תשובה וכו', אם היה בן גרים וכו', אם היה גר ובא ללמוד תורה, אל יאמר לו פה שאכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים, בא ללמוד תורה שנאמרה מפי הגבורה, אם היו יסורין באין עליו, או שהיה מקבר את בניו, אל יאמר לו כדרך שאמרו לו חביריו לאיוב (איוב ד, ו) הלא יראתך כסלתך תקותך ותום דרכיך, זכור נא מי הוא נקי אבד. אם היו חמרים מבקשים ממנו תבואה, אל יאמר להם לכו אצל פלוני שהוא מוכר תבואה, ויודע בו שלא מכר מעולם, וכו', א"ר יוחנן משום רשב"י גדול אונאת דברים מאונאת ממון שזה נאמר בו ויראת מאלהיך, וזה לא נאמר בו ויראת מאלהיך. ורבי אלעזר אומר, זה בגופו וזה בממונו. רבי שמואל בר נחמני אמר זה ניתן להישבון וזה לא ניתן להישבון. תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק, כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים, א"ל שפיר קאמרת דחזינא ליה דאזיל סומקא ואתי חוורא. (כלומר שבראשונה כאשר מבייש אותו, פניו של המתבייש מאדימות שמתחמם דמו ועולה לראשו, ואחרי זה יורד כל הדם למטה בב"א, כמו שעלה בבת אחת כן יורד, ופניו מתלבנים שהלך מהם הדם, וזה הוא המלבין פני חברו).
והרמב"ם ז"ל (בהלכות מכירה פי"ד הי"ב) כתב: כשם שהונייה במקח וממכר כך הונייה בדברים, שנאמר ולא תונו איש את עמיתו, ויראת מאלהיך אני ה'. זו הוניית דברים. ובהלכה י"ג כתב, כיצד היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים וכו', היה גר ובא ללמוד תורה וכו'. היו חלאים ויסורים באים עליו, לא יאמר לו כדרך שאמרו חבריו של איוב וכו'. (ובהלכה י"ד) היו חמרין מבקשים תבואה וכו', נשאלה שאלה של דבר חכמה, לא יאמר למי שאינו יודע אותה חכמה מה תשיב בדבר זה, או מה דעתך בדבר זה, וכן כל כיוצא בדברים האלו. עכ"ל.
וכתב הרב המגיד משנה ז"ל, נשאלה שאלה של דבר חכמה וכו', זה אינו מבואר שם (בגמרא הנ"ל) אבל יש ללמוד דבר מדבר ופשוט הוא.
עו"כ הרמב"ם ז"ל בהלכות תשובה (פ"ז ה"ח), בעלי תשובה דרכן להיות שפלים וענוים ביותר. אם חרפו אותם הכסילים במעשיהם הראשונים, ואמרו להם אמש היית עושה כך וכו', אלא שומעים ושמחים ויודעים שזו זכות להן וכו'. וחטא גדול הוא לומר לבעל תשובה זכור מעשיך הראשונים, או להזכירם בפניו כדי לביישו, או להזכיר דברים וענינים הדומים להם, כדי להזכירו מה עשה, הכל אסור, ומוזהר עליו בכלל הוניית דברים שהזהירה עליה תורה שנאמר, ולא תונו איש את עמיתו וגו'. עכ"ל. ועיין בדברי מרן ז"ל בכסף משנה שם.
ורבינו אברהם ן' עזרא ע"ה, פירש וגר לא תונה שהוא גר בארצך אחר שקבל עליו שלא לעבוד ע"ז, לא תונהו בעבור שיש לך כח רב ממנו. וכאשר הזכיר הגר שאין לו כח, ככה היתום והאלמנה שהם ישראלים ואין להם כח. (שבפסוק שאחריו כתוב כל אלמנה ויתום לא תענון). וע"ש. ונמצא שמפרש הכתוב שיש כאן לאו מיוחד שלא נענה מי שחלש מאיתנו, ואפשר דס"ל להראב"ע ז"ל שיש איסור נוסף בהונאת הגר והיתום והאלמנה, מלבד איסור הונאה ששייך בכל אחד מישראל, שמפני חולשתם הוסיפה התורה בהונאתם לאו נוסף להחמיר בהונאתם ולהזהיר עליה ביותר.
ומה שאמר הפסוק, כי גרים הייתם בארץ מצרים, פירש"י ז"ל ואם הוניתו (לגר) גם הוא יכול להונותך ולומר לך גם אתה מגרים באת, מום שבך אל תאמר לחברך, כל לשון גר אדם שלא נולד באותה מדינה, אלא בא ממדינה אחרת לגור שם. והראב"ע ז"ל כתב, וזכור כי גרים הייתם כמוהו. והרמב"ן ז"ל כתב על דברי שניהם, ואין בכל זה טעם כעיקר, והוא ז"ל מפרש שלא תחשבו שאין לו מציל, שאתם הייתם גרים, וראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותכם, ועשיתי בהם נקמה, כי אני רואה דמעת העשוקים אשר אין להם מנחם. וכך אני מציל כל אדם מיד חזק ממנו. וכן האלמנה והיתום לא תענון, כי אשמע צעקתם. ע"ש. ואפשר שגם הראב"ע ז"ל התכוין לזה.
ורבינו אוה"ח הקדוש הביא דבריהם ז"ל, והקדים שידוע שנשמות בני ישראל הם שורש הקדושה בני אברהם יצחק ויעקב, חבל נחלתו יתברך. וכל זולתם הם חלק רע, ולזה לא יקפידו בזלזול אדם שאינו מהם ובאונאתו, לצד שיחשבוהו שפחות הוא מהדרגות הקדושה, ולזה אמר שלא יונו הגר שאין לך לומר שהוא מבחינת שרש רע, או כיון שהוא מוטבע בבחינת הקליפה הרי נגרע מערכך לזה אמר כי גרים הייתם במצרים, שנשמות ישראל עצמם היו מוטבעים בקליפה, וא"כ יהיה גר זה כאחד מכם, ע"כ לא תונהו ולא תלחצנו. עכד"ק.